סוף מאי.

הבלוג עבר את ה3,000 כניסות, מזל טוב לי. :]

למרות שהוא ללא ספק בתקופת שפל.. מונה העמודים שלי עומד על 4 או 5 כרגע, לא היה נמוך כל כך מעולם. גם לא עידכנתי יותר משבוע, שיא. אבל אני כבר לא נלחץ יותר מידי.. המחוייבות שלי כלפי הבלוג התנדפה לה בשלב מסויים, דברים אחרים טורדים את רוחי. המחסור בזמן מהווה חלק עיקרי מהבעייה אך חלק עיקרי עוד יותר מהווה הפן העקרוני של הבלוג. תפקידו ומשמעותו בשבילי.

המצב כרגע כזה, הבלוג נפתח במטרה לעזור לי לסדר את הבעיות שלי עם עצמי. כשהייתי כותב הייתי מסדר את הכל בראש, קורא הכל שוב וזה עזר לי להתמודד עם כל מה שהקשה עליי.

המצב שונה בימים אלה.

קודם כל רוב הבעיות ירדו מהפרק, כן תודה לבלוג שדרכו הכרתי את "ג'יימי" שלי. בנוסף לכך הבלוג כבר לא חופשי כמו שהוא היה בתחילה כי הרבה אנשים שקוראים בו הפכו לחלק מהחיים שלי ולהיפך. כך שהכתיבה בו כבר לא רק לעצמי ויש לא מעט קטעי צנזורה כדי לשמור על טאקט, הגינות, דרך חיים ויחסים טובים עם האנשים שקוראים פה.

אז בעצם מצד אחד הבלוג איבד את רוב התפקיד שלו, להוות מקום שבו אני יכול להשתחרר ולכתוב על הכל.  

ומצד שני הבלוג השיג את המטרתו, דרכו הכרתי אנשים מדהימים ואת אהובתי ואני לא מתחרט על רגע או על פוסט.

פשוט שמח בחלקי ונפעם מהמזל שנפל בחיקי.

מצב הבלוג הנוכחי על פי "ממבו" - סוף מאי.

את ל"ג בעומר ביליתי עם "ג'יימי" במודיעין, המדורה עצמה לא הייתה מלהיבה אבל נהנתי מכל דקה שביליתי איתה.

היינו במדורה עם הרבה אנשים שלא הכרתי ואז הלכנו לחברים שלה ואז הם באו איתנו למדורה ואז ואז ואז והערב נמשך עד שראינו את הזריחה, את הספה נשרפת ואת מאחסן המטבעות של העגלה על סף שבירה. אהבתי את התקציר. מאוד מרוצה. XD 

'כל מקרה, הגענו חזרה לבית שלה והלכנו לישון מ7:00 בבוקר עד סביבות 1:00 בצהריים.

הצלחנו איכשהו להתנתק מהמיטה שלה שהייתה נוחה להפליא ועברנו לשאר עיסוקים. הלכנו לחדר של ההורים שלה וראינו "הנסיכה מונונוקי", הסרט הכי מדהים בעולם. היא לא התלהבה כל כך.. אבל נסלח לה כי היה רעש אז לא שמענו ממש טוב ת'סאונדטראק וגם היו קפיצות בדיסק העילג (גודאממיט דיסק עילג!! ארררג!), בסיום הסרט נשארנו על המיטה "לראות את הקרדיטים".. כן... והיה ממש מדהים. אני מרגיש איתה כל כך משוחרר, כל כך שלם. הכל פשוט נראה נכון...

כששנינו היינו דיי מותשים שכבנו שם בלבוש מינימלי ו... הדלת לא הייתה נעולה. אחיה בן ה9 נכנס. זה היה קצת מלחיץ ללא ספק... אבל למען האמת אם הוא היה נכנס כמה דקות קודם זה היה הרבה יותר גרוע. העסק הסתדר, היא סיפרה לי לא מזמן שהוא חשב ש"אנחנו ישנים קצת מוזר", לא יותר. פייווו...

אבא שלי התקשר וביקש שאני אחזור לארוחת שישי בבית.. נכנעתי וויתרתי על שאר הסופ"ש עם אהובתי. נפרדנו בנשיקה על פתח ביתה ואבא אסף אותי הבייתה.

בבית הוטלה עלי גזרה חדשה. אני קורא לה "גרזת שש עד שמונה" או "הסדר החדש", כמה שזה נשמע נאצי, זה באמת. אני חייב ללמוד מתמטיקה כל יום משש עד שמונה, כל זאת כי כולנו חשבנו שהלך לי חרא במתכונת ושאני חייב לקרוע ת'תחת לקראת מועד ב' בקיץ. אבל נגיע לזה עוד מעט...

קודם כל חוויות יום שישי בערב. רצינו לצאת לעיר, "אווצ'י גירל" ו"הגיר" באו אלי קודם ויצאנו יחד. "הגיר" לא בא איתנו אף פעם לעיר ואף פעם לא השתכר או עשה שום דבר מרדני בחייו. זה היה יום שיכל להרשם בהסטוריה... אבל! "גשם בלתי נראה", "יערית" ו"די" לא ענו לנו בפלאפונים כל הערב ולא הראו סימן שהם מגיעות. אני ו"אווצ'י גירל" נורא כעסנו כשהבנו שהן לא מתכננות להגיע ולא הודיעו לנו על כך. הדבר היחיד שעודד אותי היה שאני ו"הגיר" קנינו קאבוקים, לא הצלחנו לסיים אותם ואז פשוט צלפתי איתם בערסים עוברי אורח כשהם היו רחוקים מספיק כדי לא לראות שזה אני או עצלנים מידי כדי להסתובב ולהביא לי מכות. כמעט צלפתי לחלון פתוח של מכונית נוסעת.. היו זריקות ממש אבל ממש יפות. הייתי מאוד מרוצה, אבל עדיין היה מבאס לחזור הבייתה ב3:30 בלי טיפת אלכוהול בקיבה.

ישבנו על הברזלים שלייד הבית שלי שלושתינו לפחות חצי שעה ודיברנו על החיים, כמו שאני ו"אווצ'י גירל" נוהגים לעשות.

כשהיינו ממש עייפים התפזרנו לבתים, נדרמתי כמו בול עץ.

ביום שבת אחרי ללימודי מתמטיקה "הבוס" הציע שנלך ל"עיר החטאים", נשמע לי אדיר. סחבנו את "הגיר" שאחותו סידרה נו כרטיסים (כי זה מוגבעעעעל מגיל 18) והלכנו לקולנוע. כמעט איחרנו בגלל "הבוס" אבל איכשהו הגענו בזמן.. לא התנגדתי.

הסרט היה ענק. חמישה כוכבים על חשבון הבלוג. גם העלילה, גם האפקטים הוויזואלים, גם המשחק, גם הבימוי, גם הליהוק וגם ההתייחסות לקומיקס המקורי היו ראויים להערצה. אני ממליץ בחום.

אני ו"הבוס" דיסקסנו את הסרט מכל כיוון כל הדרך הבייתה ברגל.

ראשון שני - ימי ביצפר. אין יותר מידי מה לאמר חוץ מהעובדה המפתיעה שקיבלתי 90 במגן מתמטיקה! אז לא פישלתי עד כדי כך במתכונת כנראה.. אני מאושר! אני לוקח את מועד א'!

ואז מצד שני קיבלתי איכשהה 90 בעיצוב.. שזה חרא. ולא צודק. ואני חייב לדבר עם המורה... וזה אומר שאני חייב להסביר לה דברים, ועקב העובדה שהיא הברייה היחידה שקופחה משכלית יותר מרוב החפצים הדוממים על הכוכב הזה, זה עומד לדכא אותי.

סיכום קצר של החודש.

"ג'יימי" כאילו מחקה את כל הדאגות שלי. אני והיא מושלמים יחד. לדבר איתה כל יום עד השעות המאוד מאוחרות של הלילה, להתקשות לנתק, להתכתב איתה בSMS ביום וכמובן שלפגוש אותה. הכל. תחושת הריקנות שהייתה בלב שלי עברה לחדר שלי, כל חפץ שהיא עמדה ליידו נראה לא שלם. היה לי חודש מדהים איתה, למרות שחגיגות החודש התכלס ב5.. אבל עדיין ביליתי איתה את רוב החודש ואני מאושר על כך.

הלימודים וההורים מכבידים עליי. קשה לי עם זה. אני מבריז מלא, לא מגיש עבודות ומתדרדר קצת... אבל אני עוד אחזיק את הכל בידיים בסופו של דבר.

קצת דברים שמציקים לי..

קודם כל אני מרגיש שחברים שלי מרגישים שאני מצניח אותם ומתנתק מהם, וזה לא נכון. ואני מרגיש שמדברים עלי ומרכלים עליי נון סטופ. זה כואב לי, תגידו לי דברים בפנים... אוף איתכם. ולא נותנים לי מנוחה לשנייה גם ככה, אז אני לא צריך את זה גם מהאנשים שקרובים אליי. בבקשה, אם אני לא מוצא זמן תרגישו קצת סימפטיה, זו לא תקופה קלה בשבילי. בבקשה.

רציתי לבלות את שבועות עם "ג'יימי" אבל אני אהיה בבית איפשהו עמוק בספר מיקוד הסטוריה.. מסתבר שהמתכונת ביום חמישי הבא. רע.

אני מתעלם מהמבחן בספרות ומהעבודה להגשה באמנות, פלוס שיעורי תנ"ך.. ובעצם כל מה שלא לבגרות השנה. מתוך החלטה שלי. נקווה שאני לא אתחרט על זה אח"כ.

אני מזניח את הקורס האוניברסיטאי שלי ללא ברירה, דברים חשובים קורים בימיי שלישי ולא יוצא לי להגיע הרבה פעמים. אני בפער בחומר ואני מודאג להכשל במשהו שמאוד רציתי להצליח בו.

עכשיו עומד להתחיל חודש קשה של בחינות ומתכונות נון-סטופ, כאילו שלא היה קשה עד עכשיו... "להחזיק עוד קצת זמן מעמד" אמר "ממבו" לעצמו כשהוא מרים את הרחב העקובה מדם מכל הקרבות הקודמים ומוכן להתמודד עם סוף השנה הארורה הזאת. לערוף את ראש כיתת יא' ולכתוב בדם המפלצת הזאת על קיר הטירה "חופש גדול".

May the force be with us all.

עד כאן להיום,

שלכם.

ממבו ג'מבו.