קישוטה

יש לי כל כך הרבה דברים להגיד ולפרוק, בלי שישפטו אותי או יעקמו מבט כשישמעו. וזה למה הבלוג הזה פה. 

אבל בזמן האחרון אני כותבת על מה שעובר עליי מבחוץ אבל לא מה שעובר עליי מבפנים.

אני כותבת על מה אני עושה, מה אני אומרת, מחשבות שטחיות.. בזמן שבמקום כל החרא הזה אמור להיות פה משהו יותר מיוחד עבורי, יותר אינטימי.

ועם כל האנונימיות פה אני מרגישה לא בטוח, לא בנוח.

אם בהתחלה לא היו לי גבולות פה, עם הזמן נכתב החוק "יש דברים שאסור לכתוב בבלוג".. ואלה בדיוק הדברים שאני לא מספרת לכל אחד.

והוא החל להיכתב עוד מלפני המון זמן, חצי שנה אני חושבת, בהתחלה הוא היה כמעט ולא קיים אבל עם הזמן הוא התפשט יותר ויותר.

אני באה לכתוב משהו ואז אזהרה בתוך הראש "את בטוחה שאת רוצה כל בנאדם לקרוא את זה?" התשובה לא, ברוב המקרים.

ובעיקרון, רוב המחשבות שאני רוצה לכתוב אלה דברים רציניים ולא "אומגד החתיך ההוא הסתכל עליי!", ככה אני יוצאת ממש שטחית ומעצבנת.

מצאתי לעצמי פתרון לבעיה הזו, דיברתי עם שאנל שתמיד הייתה שם והקשיבה לי בלי לשפוט אותי.. ולהפך.

אבל עכשיו יש דברים שאפילו היא לא יכולה לדעת, זה כל כך מעיק לשמור את זה בפנים לכל כך הרבה זמן.

 אולי בגלל זה יש לי מצב רוח נורא קופצני בזמן האחרון.. [חודשיים-שלוש] 

טוב, את האמת יש רק דבר אחר ששאנל לא יכולה לדעת.

אם היא תדע היא תכעס עליי, -וכנראה בצדק- כי מה שעובר עליי ממש לא הגיוני ולא אופייני לי.

סיפרתי לה על זה ממש ממש ממש בתהחלה, כששום דבר עוד לא התחיל "קישוטה, לא. את יודעת שאסור, אי אפשר, אל תעזי לחשוב על זה אפילו"

היא צודקת, אבל אני לא יכולה לשלוט ברגשות ובתחושות שלי, בדיוק כמו שאף אחד לא יכול לשלוט בפחד שלו, אף אחד לא יכול לבחור במי להתאהב ומתי, אף אחד לא יכול להחליט לא להיפגע מדברים מסויימים. וכמו כל בנאדם אחר, גם אני לא יכולה. הלוואי שיכולתי.

זה כעיקרון המצב שלי עכשיו, רע לי ואין מי שיעזור לי. ניסיתי לצייר משהו יותר עמוק מהזבל הזה אבל לא יצא.

ואתם יודעים מה הכי באלי עכשיו? שהמקום עם הנקודות יתחלף במישהו אמיתי שיהיה פה איתי ויביא לי חיבוק. [גאד, כמה שאני שונאת מצבי רוח כאלה]

לא היה לי טאבלט וואקום אז ציירתי עם העכבר, תתמודדו עם התוצאה.