קישוטה

וזה למה אני חולה על הלוחמת בדרכים!

אז תכירו, הלוחמת היא חברה ממש טובה שלי.. אולי גדולה ממני בהרבה, [בגיל הארבעים] אבל היא עדיין מגניבה 

סיפרתי לה על הבחור ההוא, ואיכשהו היא נתנה לי את האומץ הזה לבוא ולדבר איתו. [והיא, לא אמרה כלום בכל השיחה אני הייתי היחידה שדיברה].

אז ניגנו קצת בפסנתר, או יותר נכון הוא ניגן ואני הקשבתי.

אחרי זה ביקשתי שילמד אותי איזה משהו ממש קטן כי בחיים לא ניגנתי עליו, לקח לו... חמש-עשר דקות ללמד אותי.

אני לומדת די לאט כשזה קשור לשירים חדשים.. אופסי. וניראלי שהוא די התייאש אז, אבל הוא שרד!

אחרי זה הוא חזר למחשב, לא היה לי ממש מה להגיד לו.. יש את הגברים האלה שאומרים מילה והשיחה נהיית ממש מעניינת וזורמת כזו.

איתו זה לא ככה, הוא עונה די קצר ולי אין מה לענות. לא זורם לי.

סיפרתי ללוחמת והיא אמרה שאני אלך ואמשיך לדבר [או לנסות.. לפחות].

"בהצלחה חמודה" 

-"אני אזדקק לזה"

"קטן עלייך, הוא יפול שיכור מאהבה לרגלייך"

זה למה אני אוהבת אותה! רואים איך צריך לענות? תלמדו [במיוחד שאנל].

כי עכשיו אני הולכת לצוד אותו, חהחה. טוב זה ברור שלא יהיה כלום, כי עוד כמה חודשים ואני באץ בזמן שהוא פה..

אבל פשוט אין מצב שאני ארגיש כזו חסרת ביטחון ליד מישהו שהכרתי בקושי יום, אז זה יותר כמו סגירת חשבון עם עצמי.