If thoughts could talk

"אני אוהב אותך" כאלה מילים פשוטות שפשוט להגיד, ממש בלי לחשוב.

כשחושבים על זה בכל מערכת יחסים אני שומע את הביטוי הזה. באמת? אני לא מאמין בזה.

כשאני זורק מישהו זה לא הדבר הכי כואב, למעשה זה אפילו יותר מאתגר מהיחסים עצמם.

"משיכה הדדית"? בחייכם! זה מאוד קל לסיים דבר כזה. זה לא כואב או קשה לקבל שהאדם ש"אהב אותך" כבר לא איתך, כי הוא מוצא מהר מאוד מישהו אחר.

אבל ההרגשה הזאת? היא זמנית. גם כשמישהו מת, מתאבלים, אבל הזמן גורם לנו לשכוח, ולהמשיך. כמו כל אחד. סימן שזה לא כזה הדדי.

ומה עוד מעצבן? האנשים שמתחילים לנהל שיחות עם כל מי שמוכן להקשיב למצב האומלל והמסכן שלהם.

ראיתי אנשים רבים שעושים את זה. מתמכרים לתשומת הלב וההקשבה של אנשים אחרים.

ובלי לדעת רק מחזקים את התחושה המגעילה שלהם. מנציחים אותה יותר ויותר. "אוי ואבוי, הוא/היא זרק/ה אותי. סוף העולם!"
בסדר, דברו עם חבר אחד, שניים מקסימום, ותקצו לזה זמן מוגדר ומוגבל. שזה לא יהפוך להיות הנושא של השיחות שלכם. זה פאקינג מעצבן.

תתיחסו לזמן אחרי הפרידה כזמן איכות עם עצמכם. מה קורה לכם אנשים? מפסיקים את התחביבים שלכם, מנתקים קשר עם חברים, שוכחים את המטרות שלכם בחיים ועוד הגזמות מיותרות.

כשאתם מרגישים מדוכדכים ועצובים אחרי השיט הזה, תסתכלו על עצמכם. האם אתם עם הראש למטה? כתפיים שמוטות? גב כפוף? פרצוף חמוץ?
יודעים מה אתם צריכים לעשות? להתיישר. לחייך חיוך גדול. להזדקף. לקום. לקפוץ. לזוז.

תנו לי להגיד לכם משהו שאתם כבר יודעים. העולם הוא לא רק שמש וקשת בענן.

זה מקום אכזרי ונבזי ולא אכפת לי כמה קשוחים אתם, הוא יוריד אתכם לברכיים וישאיר אותכם שם לתמיד אם תתנו לו.

אתם או אני, או כל אחד אחר לא יכול להכות חזק כמו החיים.
אבל זה לא כמה חזק אתם יכולים להכות שמשנה. זה כמה חזק אתם יכולים לחטוף ועדיין לזוז קדימה. כמה אתם יכולים לספוג ועדיין להמשיך קדימה.

ככה מנצחים! אם אתם יודעים מה אתם שווים אז צאו ותיקחו את זה. 
אבל אתם חייבים להיות מוכנים לקבל את המכות, ולא להצביע על אשמים ולהגיד שאתם לא מצליח בגללו או בגללה או בגלל כל אחד אחר!

פחדנים עושים את זה ואתם לא כאלה! אתם יותר טובים מזה! אבל עד שלא תתחילו להאמין בעצמכם, לא יהיו לכם חיים.

"אני אוהב אותך". כל כך קל להגיד, כל כך קל לוותר.