איך יצאתי אל האור

כל חודש מחדש יש את אותו הסיפור, יבוא או לא יבוא?

גם אם הוא לא מאחר תמיד יש את החשש שדווקא החודש היה יותר סיכון ודווקא החודש ניפול.

ומה אם זהו? זה המצב, מה נעשה? אני אפסיק את הלימודים? מה כולם יחשבו? מה המשפחות יחשבו? הן בטח יחשבו שזה טעות מרה.

המשפחה שלו תסתכל אלינו מלמעלה ותחשוב לעצמה איזה בושה שהילדה הזאת נכנסה להריון.

אני כל כך רוצה ילד והוא יודע את זה. וכל חודש שאני מקבלת יש שמחה מהולה בעצב.

שמחה כי אני יודעת שעכשיו זה לא הזמן המתאים - בדיוק התחלתי את התואר הראשון שלי, ועדיין אין לו הכנסה שתספיק לשלושתינו.

ועצב, כי בכל זאת. אני משתוקקת לילד, ממנו, מהאהוב שלי.

וכשמאחר, אני אומרת לעצמי לא לחשוב על זה, זה יגיע. לא לחשוב על האפשרות שאולי משהו גדל שם. אבל הוא שואל ומנסה להתעדכן לראות אם הגיע כבר.

ואני מרגיעה אותו כדי שלא ילחיץ אותי, אומרת לו שזה יגיע, זוכר את הפעם ההיא שאיחר בשבוע? הפעם לא נחשוב על זה וזה יגיע, אל תלחיץ אותי כי אומרים שלחץ גורם לו לאחר.

והחודש שוב, הפעם לקחנו אולי קצת סיכון יותר מהרגיל, למרות שחשבתי שלא אמורה להיות בעיה. אני יודעת מתי אני מבייצת ומתי אני צריכה לקבל.

אבל כאשר זה לא הגיע במועד שזה היה אמור להגיע, קצת חששתי אבל תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי על תחשבי על זה וזה יגיע. מנסה לא להתפתות שוב לבדיקות הריון.

המחזור איחר ביומיים. נושמת לרווחה.

למרות שהתפלקה לי מחשבה במקלחת שאולי הפעם כן. אוי הלוואי שכן והלוואי שלא!

זה לא הזמן המתאים. עדיין לא. אני רוצה לפי התוכנית - להתחתן איתו, ולקראת סוף התואר שלי להיכנס להריון.

אני רואה כל מני סטודנטיות עם בטן גדולה וכמעט מתפתה לשאול אותן איך הן עשו זאת? באיזה שלב של התואר הן? האם זה היה מתוכנן? האם הן יעשו הפסקה מהתואר?

אני כל כך רוצה לדעת אבל זה כל כך לא מנומס לשאול.

עכשיו אני "בטוחה". עד החודש הבא, שם אני בטוחה שהסיפור יחזור על עצמו.