עולמות אחרים ...

אני חולה, אין לי כוח לכלום. ואין לי מה לכתוב. אני לא מצליחה להמשיך את הסיפור שלי וכל יום כמעט מביא איתו מריבה חדשה.

פשוט נמאס.

אמממ כן, מידי פעם אני יעשה פרקים שמדברים על מישהו אחר, לא על אמה. (כמו הפרק הזה...) .

אז פרק 3:

סטיב השתופף מאחורי מכונית המאזדה הכסופה והביט בנערה שמולו. היה לה שיער שחור חלק שהסתיר את עניה והיא לבשה בגדי בית ספר פשוטים. זו הייתה היא, אמה. זו הנערה שהוא מחפש. הוא שמע אותה גוערת בעצמה על שלא חשבה על תוכנתה עד הסוף.

"מה ציפיתי?" נזפה בעצמה, "שאני יברח ופתאום תופיע לידי מפה עם הדרך לגנרל?"

"אולי כן." אמר סטיב תוך כדי שהוא יוצא מאחורי המכונית ונשען עליה. אמה נבהלה והסתובבה אליו.

"אמרתי את זה בקול?" שאלה במבוכה.

"כן." הוא צחק.

"מי אתה?, מה אתה עושה פה? איך אתה יודע על הגנרל?" היא תקפה אותו בשאלותיה. הוא צחק והציג את עצמו.

" אני פה כדי לעזור לך למצוא את הורייך." סיכם.

"איך אתה יודע עליהם?" שאלה ונעצה בו מבט נוקב.

"אני סוג של.... אממ... ריגלתי אחרייך..." 

"ריגלת אחריי?! למה?" היא שאלה בקול קצת יותר מידי חזק עד כי ראשיהם של כמה אנשים הופנו לעברם וכשראו שלא קרה כלום חזרו לעיסוקיהם.

"סיבות אישיות" אמר בקלילות. היא תמימה. רואים את זה עליה. משימתו תהיה קלה הפעם.

"אוקיי, ואיך אתה מכיר את הגנרל?" היא חקרה. הוא היסס קלות הוא לא ייפול בגלל שאלה אחת.

לאחר כמה רגעים אמר: "גם ההורים שלי ואני מהכת. הגנרל תפס אותנו אבל רק אני הצלחתי לברוח. הם היו פצועים ולא יכלו לבוא איתי..."

זה היה נכון, בערך. הוריו באמת לא יכלו לבוא איתו אבל לא בגלל שנפצעו. הם דווקא במצב בריאותי מצוין. אבל הם שונאים אותו עכשיו.

הוא כבר לא הבן שלהם יותר. הוא רק ניסה לעזור להם, להציל אותם... אבל כנראה שבדברים האלה העיקר זאת לא הכוונה.

אממ.. אני קצת משפצת עכשיו את הבלוג, אבל אני מנסה להחזיר אותו לחיים.

שאר הפרקים של הסיפור ההזה נמצאים ברשימות... הערות והארות יתקבלו בברכה =]

"די אני לא יכולה יותר" מלמלה אמה בזמן שהכניסה כמה בגדים לתיק בית הספר שלה.

כבר שבוע שהיא מסתובבת כמו זומבי במסדרונות כשמחשבותיה עסוקות בדבר אחד: ההורים שלה.

איפה הם?  הם בחיים? אולי הגנרל עשה להם משהו? השאלות תרדו את מנוחתה עד כדי כך שלא שמה לב לאן היא הולכת.

כבר פעמיים נתקלה בקירות לקול לעגם של בני כיתתה, אך לה לא היה אכפת, היא המשיכה להסתובב כסהרורית כשראשה עמוס במחשבות...

עד שגיבשה תוכנית - היא תברח מבית היתומים ותנסה למצוא את הוריה.

איפה שלא יהיו, אם בכלל.

היא לא ידעה לאן תלך, איך תברח ומתי,  היא רק ידעה שהיא תמצא אותם בסופו של דבר. גם אם הדבר ייקח לה את כל חייה.

                                           *** 

"מה אני עושה עכשיו?" שאלה את עצמה אמה לאחר שנחתה בבטחה מחוץ לשער בית היתומים.

אמש מימשה את תוכנתה שכללה בריחה נועזת ממש כמו  בסרטים. אך עכשיו גילתה שלא חשבה על זה עד הסוף... היא הייתה תקועה.

"יופי," נזפה בעצמה בשקט "אז ברחתי מבית היתומים. אבל איך אני מתקדמת עכשיו? מה ציפיתי? שאני יברח ופתאום תופיע לידי מפה עם הדרך לגנרל?"

"אולי כן." שמעה לפתע קול עמוק מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה.

מאחוריה, על מכונית חונה,  נשען נער בערך בגילה.

היו לו עניים ירוקות מדהימות, שיער חום כהה מעוצב בצורת קוצים והוא לבש חולצת טריקו ירוקה ומכנסי חאקי שהיו גדולים עליו בכמה מידות.

"אמרתי את זה בקול?" שאלה אמה בחשש בעוד היא עומדת אותו במבטה.

"כן" הוא ענה בפשטות וצחק קלות.

 "מי אתה?, מה אתה עושה פה? איך אתה יודע על הגנרל?" השאלות פרצו מגרונה לפני שהספיקה לעצור אותן, "ואיך הגעת לפה כל כך מהר?"

"הי, תירגעי!" אמר ושוב צחק, "בואי נתחיל מההתחלה: אני סטיב, אני פה כדי לעזור לך למצוא את הורייך."

"איך אתה יודע עליהם?" שאלה ונעצה בו מבט נוקב.

"אני סוג של.... אממ... ריגלתי אחרייך..." 

"ריגלת אחריי?! למה?"

"סיבות אישיות" אמר בקלילות.

 "אוקיי, ואיך אתה מכיר את הגנרל?" היא חקרה.

הוא היסס קלות ולאחר כמה רגעים אמר: "גם ההורים שלי ואני מהכת. הגנרל תפס אותנו אבל רק אני הצלחתי לברוח. הם היו פצועים ולא יכלו לבוא איתי..."

23 שנים לאחר מכן, בית היתומים רובינזון.

אמה שכבה במיטתה וחשבה על הוריה. היא חשבה עליהם הרבה למרות שלא הכירה אותם כמעט. הם נטשו אותה בבית היתומים כשהייתה כבת 6, הבטיחו שיחזרו אך לא חזרו מעולם. עד לא מזמן עוד האמינה שיחזרו, אך כשעברו השנים ולא היה שום סימן מהם, ולו הקלוש ביותר- התייאשה. אבל עמוק בליבה עוד הייתה תקווה שיחזרו. אמנם קלושה אך בכל זאת תקווה...

אילו רק ידעו כמה סבלה בגללם, הילדים בבית היתומים, שידעו שהוריהם לא יחזרו יותר, לעגו לה על טיפשותה וכינו אותה בכינויי גנאי מעליבים. "סתומה, מטומטמת, טיפשה!" קראו לה וצחקו. בגלל זה גם לא היו לה חברות. היא הייתה מהלכת לבדה במסדרונות כשידיה אוחזות בחוזקה את תיק בית הספר שלה ואוזניה כאילו אטומות ללעג.

גם עכשיו, שהתבגרה והפסיקה להאמין, נותרה דמותה בפי הילדים כשהייתה...

"השקמה!, השקמה! קומו ילדים!!" הדהדה צעקה במסדרונות בית היתומים. אמה קמה ושפשפה את עניה, מוכנה לעוד יום של לעג והשפלות. אך היא לא ידעה שהיום הזה יהיה שונה...

לאחר שני שיעורי מתמטיקה ושיעור עברית משעממים, נקראה אמה לחדר המנהלת. "מה עשיתי עכשיו?!"מלמלה בזעם וקמה לצאת מהכיתה כש32 זוגות עניים עוקבות אחריה בדרכה.

"שלום לך אמה," קראה מיסיס בראון בקול לבבי שלא התאים לה "רציתי להראות לך משהו חשוב." אמרה והוציאה מאחת המגירות הרבות שבשולחנה חבילה קטנה עטופה בנייר חום. היה זה נדיר שיתומים קיבלו חבילות כאלה.

אמה הושיטה את ידה ופתחה בהיסוס את החבילה. בתוכה היה מכתב שכותרתו היא 'לכבוד אמה' וקופסא עם כיתוב דומה. היא פתחה את המכתב וקראה את תוכנו בשקיקה:

אמה היקרה, כשתיקראי את זה כבר תהיי גדולה, כמעט בת 13. ובטח כבר לא תזכרי אותנו. אנחנו לא יודעים איך יעברו עלייך שנותיך בבית היתומים, אך אנחנו יודעים שאם תישארי אתנו הן לא יעברו בטוב. רק בבית היתומים תהי בטוחה.

אין לדעת כמה תופתעי מהדברים שאת אומדת להיוודע אליהם, אך את חייבת לא להסגיר דבר ולהישאר מאופקת.

את שייכת לכת מיוחדת, כולנו שייכים. הכת הזו היא בעצם קבוצה של אנשים שיש להם כוחות. לא כוחות שאת יכולה לראות כרגע אבל שתצטרכי להילחם תדהימי את עצמך. מצטרפים לכת הזו כאשר הבנות בנות 13 והבנים 14.

לפני די הרבה שנים, כשאת עוד לא נולדת, קם אדם בשם פרנק נורדי, הידוע בכינויו 'הגנרל', גם הוא בעל כוחות, שרצה להשמיד את הכת.

הוא אסף לעצמו קבוצת תומכים והתחיל להילחם בנו. כעבור כמה שנים כבר הצליח להביס מספר מחברי הכת, והם נעלמו ברגע שבאו איתו במגע ולא נראו עוד לעולם.

אנחנו מעבירים אותך לבית היתומים כדאי שתהיי מוגנת.

בקופסא המצורפת ישנה שרשרת מיוחדת שכל מי שמצטרף לכת שלנו מקבל והיא מחזקת את הכוחות שלנו. אנו מבקשים ממך לפתוח את הקופסא רק שתהיי בטוחה שאת לבד, ובנוסף גם להשמיד את המכתב בהזדמנות הראשונה שתהיה לך. שליחיו של הגנרל יכולים להיות בכל מקום.

כבר מתגעגעים אלייך, הורייך האוהבים,

קייט וג'ון.