אני חושבת שהבעיה שלי היא שאני לא ממש אוהבת את עצמי. עוברת עליי תקופה רעה, והמספר המצומצם של אנשים שאני יכולה לפנות אליהם לא באמת יכולים לעזור. אבל ברמה כלשהי אני יודעת, שכל מה שאני צריכה לעשות זה להאחז בהסחות דעת חזק ככל שאני יכולה ולא לתת לזרם לסחוף אותי. אחרי הכל יצאתי מהמים האלו פעם ואני תמיד מתמודדת עם זה ברמה כלשהי, שזוהי רק תקופה של גאות. כמו תמיד, אני רוצה להכנע ולתת לזרם לסחוף אותי, אני רוצה להכנע. אני יודעת שזהו מאבק סזיפי, ולא ניראה לי שהחיים שאני מצליחה לנהל בתקופות של שפל באמת שווים את זה. כי אני לא חושבת שאני אצליח מתישהו לחבב את עצמי, ואני לא חושבת שזה ישתנה. לא משנה מה אני עושה, אני תמיד במרחק דחיפה קלה מהקצה, מטביעה מוחלטת. ואני פוחדת שיום אחד, כשדרך היציאה תראה לי קלה יותר מבדרך כלל, אני אתן לעצמי לשקוע ולהשכח, וזהו, אף פעם לא הייתה קיימת בחורה בשם שרון, שבעצם אני בעצם אבודה מאז שאני זוכרת את עצמי והכל מוביל לזה ממילא, אז למה לא? 

אבל הנה, זה מתרחק ממני. אני ממשיכה לשחות.