איבדתי את דרכי בתל אביב שלוש פעמים השבוע. הזכיר לי למה אני לא אוהבת את מרכז העיר, תמיד יש הרגשה של מטרידה של מבוך עירוני אינסופי שאפשר ללכת בו וללכת והוא לעולם לא יסתיים. אני גדלתי בעיר קטנה בדרום עם קו אוטובוס אחד, והייתי יכולה ללכת חמש דקות לכל כיוון ולהגיע למדבר. חזרתי לשם לא מזמן כדי לבקר את סבתא שלי, אחרי כמעט שנה שלא ביקרתי שם, וזה היה די מזעזע.

זה לא בדיוק מקום מוזנח, אלא בעל מראה נטוש. גלילים ענקיים מבטון שנבנו כתחליף למקלטים בזמן עופרת יצוקה עדיין עומדים שם. מה שהכי הדהים אותי הוא שעדיין בונים שם בתים. אנשים שרוצים לקנות אדמה זולה. אומרים שעוד כמה שנים ערך הנלד"ן יעלה, כשיבנו רכבת מפה לתל אביב. בשנים האחרונות קוצץ רוב הסיוע הממשלתי, וזה ניכר בבניינים הציבוריים המוזנחים. ביקרתי במקלט שפעם למדתי בו אנגלית וציור, והוא היה הרוס. מישהו שבר את אחד הקירות, ובקבוקי וודקה וזבל היו פזורים על הרצפה. זה מראה די אירוני, לראות בתים חדשים נבנים על השטחים שפעם שוטטתי בהם לבד בלילות, בתי עמודים מפוארים שעומדים על אדמה אפורה בין מדרכות מתפוררות. אני חושבת מי יהיו האנשים שירצו לגור שם, אם הם יהיו מוכנים לסבול את הנוף המכוער והמדכא וקסאמים מדי פעם בשביל לחיות בבית עם בריכה פרטית. אבל כל עוד הכסף ממשיך לזרום לידיים של מישהו יהיו אנשים שמוכנים לקרוא למצב הזה צמיחה, "הבראה". וככל שאני קוראת יותר על המצב אני יותר מתוסכלת. לי יש נגיעה אישית לנושא, אבל זאת לא העיר היחידה בפריפריה שמתפוררת לאיטה לאחר שנים של קיצוץ בתקציבים ומדיניות אטומה של הממשלה. ולמרות שקמה מחאה ציבורית בעיר אני לא חושבת שתהיה לה השפעה. זאת עיר שענייניה נדחקים לשוליים התחתונים של אתרי החדשות, בתוך המדור הקטן שמוקדש לישוביי הנגב, וראש הוועדה הממונה על העיר אפילו לא גר בה. זאת עיר של מיעוטים, עיר שמנותקת מהמרכז, אז התושבים יכולים להמשיך להתבשל בייאוש שלהם. למחאה אין כוח פוליטי במדינה הזאת, אפילו לא בתל אביב. אז מה אפשר כבר לעשות באופקים?