אתמול בלילה יצאתי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו על המחשבות שיש לי בנוגע למשיכה לנשים. והיא דיברה איתי על לנסות סטוצים. זה די הכניס אותי ללחץ. אין לי ניסיון בתחום המיני\רומנטי, אבל אני אף פעם לא דימיינתי להתחיל באופן הזה. היא גרמה לזה להשמע כאילו לצפות לקשר משמעותי זה דבר נאיבי. כשמדברים על זה זה נשמע כמו קטע קונפורמיסטי תמים, לחכות לזה שהגורל יפגיש אותך עם ה"אחד" או משהו בסגנון. אבל אני לא מרגישה כאילו אני מחכה. יש לי בעיות סביב הנושא של ליצור קשר עם אנשים, ואני מרגישה קושי יותר גדול מהרגיל להתחיל לדבר, אפילו עם אנשים שקרובים אליי. וגם אני לא מרגישה ממש רצון למין כמו שאני רוצה מישהו לדבר איתו ולבלות איתו. עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבכלל נילדקתי על מישהו או מישהי.

מה אפשר להגיד, כשאומרים לי שאני לא יודעת מה אני רוצה? יש את הקטע הזה, של להרגיש שני רצונות עזים וסותרים בו זמנית, במקרה שלי הרצון להתקרב לאנשים אחרים והרצון לברוח מהם כמה שיותר רחוק. אבל אני לא אומרת את זה. אני שותקת. דיסוננס, בסיטואציות הכי יומיומיות. זה לא כיף. הייתי רוצה להתגבר על זה. אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, ביותר כנות מבדרך כלל, ואני חושבת שיש משהו שמכשיל אותי, העובדה שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מתגברת על זה. אני תמיד חושבת על העתיד, המסגרת הבאה שלי, אבל לא על עכשיו. כאילו יש בחורה בעתיד שהיא נפרדת ממני באיזושהי צורה. מה שקורה בהווה זה שאני נישארת עוד יום בבית, עושה ביד כשצריך ומכבה את המחשבות שלי. וכשאני כן חושבת, אני לא נשמעת לעצמי.. ראויה. אני לא הבחורה שמסוגלת להתגבר על החרדות שלה. אז כן, לפעמים אני מתמודדת, אבל זה לא מספיק, כי להיות להיות בחברת אנשים משמעו לסבול, לפחות עבורי, ברגע זה, וזה לא משנה שאולי זה ישתפר עם הזמן. וזהו המדרון החלקלק של ההמנעות. 

אני קראתי קצת על חרדה חברתית לאחרונה, מה שכניראה הייתי צריכה לעשות מזמן. קראתי על דפוסיי חשיבה שליליים , שהדרך לצאת מהחרדה זה להבין שהם לא באמת מייצגים את המציאות. זה נישמע קל. כשאני נמצאת בעומס החושי שהוא אינטרקציות חברתיות עבורי, זה לא מרגיש אפשרי. וזה לא חייב להיות הכל או כלום, ואני אמשיך לנסות, אבל אני אפילו לא יודעת אם אני ניגשת לזה נכון. אבל אין לזה פתרון מיידי, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לנסות דברים חדשים, ולהתמיד בהתמודדויות, ולא לפספס הזדמנויות, וכל הדברים האלה שאני כל הזמן מבטיחה לעצמי אבל אף פעם לא עושה לאורך זמן. ואני מסתכלת על הרשימה הזאת. ואני חושבת שאני אולי באמת ניגשת לזה מהצד הלא נכון. כלומר, לחשוב על עצמי במונחים פחות שליליים, ולא להסתובב בתחושת בושה, כאילו אני נושאת בתוכי אישיות ומחשבות נוראיות שאסור שאף אחד יגלה. להתרכז יותר בלהביע את עצמי, מאשר אם אני מתחברת או לא.

ואולי מתישהו דברים טובים יבואו, ואולי לא. אבל זה בטוח יקל עליי.