בחצי השנה האחרונה לתקופה שבה היינו בקשר כבר לא ידענו מה להגיד אחת לשנייה, ובכל זאת, בכל פעם שאני ניזכרת בה ובהעדרה זה כמו סכין חד ללב. ועדיין אני נימנעת מליצור איתה קשר ולגלות כמה הפער גדל אחרי חודשים שלא התראנו. אומרים שסימן לחברות טובה באמת זה כשגם אחרי תקופה ארוכה שלא התראתם, כשאתם ניפגשים זה כאילו בכלל לא ניפרדתם. זה לא המקרה אצלנו. אני עם הקשיים שלי לדבר והיא עוברת תקופה לא פשוטה, וכל הדרכים בהן אנחנו שונות ולא מסוגלות להבין את החוויה של השניה עומדות כבדות באויר ביננו. וזה שהייתי די מאוהבת בה בהחלט לא עוזר. אוף. היא הייתה הדבר העיקרי שגרם לנעורים שלי להרגיש איכשהו נורמליים, אחרי תקופה ארוכה של תחושת זרות כלפי אנשים. יפה וחכמה סוף סוף מישהו נהנה מחברתי וחושב שאני מצחיקה. עכשיו אני כבר במקום אחר, והרעיון שאני מצחיקה כבר לא זר לי, אבל כל העניין הזה של הערכה עצמית די התחיל להתעצב דרך הקשר איתה. וכל העניין הזה שחברה של אנשים זה לא רק עינוי שיש להמנע ממנו בכל מחיר, אלא גם חוויה די נעימה. אני יודעת האנשים שעוזבים את הבועה החונקת של בית ספר, במיוחד אנשים שצריכים להסתגל למסגרת עצמאית תוך זמן קצר כמוה, מרגישים צורך להתנתק מכל מה שקושר אותם למסגרת הקודמת שלהם, אבל אף פעם לא חשבתי שהחברות שלנו לא תשרוד את המעבר. צריך למצוא דרך לתקשר לא בתוך בועה-מושלמת-של-חברות-הכי-טובות כמו בבית ספר, כשגרנו עשר דקות אחת מהשניה, אבל שתינו עסוקות מידי בקשיים האישיים שלנו בשביל לגשר על הפערים. והקשיים האישיים שלה בהחלט יותר משמעותיים משלי, אז אולי אני הייתי צריכה להתאמץ יותר להחיות את הקשר, ולא לברוח ברגע שהרגשתי דחויה, אבל כל זה כבר לא משנה. עצוב לי שעברתי הלאה ואני לא מנסה יותר.