לפעמים אני לא מצליחה לשכנע את עצמי להיות אופטימית.
יום חמישי הייתי במפגש הראשון של נוער המרצ. אני חושבת שהייתי בהלם במשך רוב הפגישה, כי אף פעם לא פגשתי במציאות אנשים שבאמת יודעים ומתעניינים בפוליטיקה, ויש להם דעות דומות לשלי. זה היה כל כך שונה ממה שהתרגלתי אליו, שזה היה כמעט יותר מידי (אני בכוונה לא אכתוב פה על ענייני פוליטיקה כי אני לא מרגישה שאני רהוטה ויודעת מספיק בשביל לבטא את הדעה שלי כמו שצריך). הבעיה היחידה שלי היא שלא הצלחתי להשתתף בדיון, למרות שהיה לי מה להגיד. פחדתי לצאת טיפשה. אבל אני לא צריכה לפחד מזה. זה לא אמור לשנות לי מה האנשים האלה חושבים עליי, אני לא שם בשביל החברה, והדיון נתן לי חומר למחשבה גם ככה, אבל אני לא צריכה להמשיך לחשוב שאני טיפשה ושהמחשבות שלי טיפשיות.
אבא שלי די לא תומך בהצטרפות שלי. הוא חושש שאני לסבית ("מרצ? אלה ממצעד הגאווה?!") וכשהוא שמע שאני הולכת לדיון על ציות אזרחי (יום ראשון יש וועדה על האידאולוגיה החזון של מרצ לעשר השנים הבאות. אולם אקסודיה. דיונים והרצאות. בואו בהמוניכם.) הוא הסיק מכך שמלמדים אותנו לסרב פקודה. אני לא בטוחה איך להסביר לו את זה כי הוא אין לו כמעט ידע בפוליטיקה ובכל זאת הוא מזלזל בעניין שלי ומבטל הדעות שלי. ואני לא יכולה לבטא בקול רם למה זה חשוב לי ולמה אני עושה את זה, ואז אני מרגישה טיפשה כל כך. ובגלל זה זאת הייתה חוויה משמעותית עבורי ללכת לנוער מרצ. כי אלה אנשים שאני לא צריכה להסביר להם למה אני שמאלנית, אני לא צריכה להצדיק בפניהם את כל השקפת העולם שלי, כי הם מבינים אותה. וכי חסרות לי בחיים ירידות על אנסטסיה מיכאלי. אבל בעיקר כי זה מאוד משחרר עבורי.
אז סיימתי י"א. זה לא היה כזה עניין. כולם רצו לחזור מהר הבייתה להתכונן למגן בסוציולוגיה. קיבלתי ציונים די טובים, חוץ מבהיסטוריה שקיבלתי 65, אבל במגן קיבלתי 96 (מי היה יודע שלהתכונן למבחן יכול להביא לציונים טובים יותר? ) אז אני מקווה שמגישים אותי על ציון טוב. אני לא ממש מרגישה תחושה של סיום, בעיקר כי גם ככה לא הלכתי הרבה לבית ספר בתקופה האחרונה, וגם כי זה בסך הכל חופש של חודשיים, ואחד הדברים שלמדתי השנה זה שחודשיים זאת תקופת זמן מאוד קצרה. שום דבר מיוחד לא קרה השנה, ולמרות זאת, זאת השנה הכי טובה שהייתה לי בבית ספר. סתם רצף של רגעים פשוטים ונעימים, לשבת עם חברים בהפסקה או להתווכח בפעם המאה עם החברה החוזרת בתשובה שלי או סתם לגלות שהcomfort zone שלי כבר לא רלוונטי. ועם זה אני חוזרת לשנה הבאה. איכשהו, החיים הפכו לטובים בדיוק ברגע הנכון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
) אז אני מקווה שמגישים אותי על ציון טוב. אני לא ממש מרגישה תחושה של סיום, בעיקר כי גם ככה לא הלכתי הרבה לבית ספר בתקופה האחרונה, וגם כי זה בסך הכל חופש של חודשיים, ואחד הדברים שלמדתי השנה זה שחודשיים זאת תקופת זמן מאוד קצרה. שום דבר מיוחד לא קרה השנה, ולמרות זאת, זאת השנה הכי טובה שהייתה לי בבית ספר. סתם רצף של רגעים פשוטים ונעימים, לשבת עם חברים בהפסקה או להתווכח בפעם המאה עם החברה החוזרת בתשובה שלי או סתם לגלות שהcomfort zone שלי כבר לא רלוונטי. ועם זה אני חוזרת לשנה הבאה. איכשהו, החיים הפכו לטובים בדיוק ברגע הנכון.