סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק שניים עשר – אונס.

צליל פתיחת המנעול מילא את החדר שהיה שקט בשעות האחרונות. דני נכנס פנימה אל תוך החדר בצעדים בטוחים ופניו התמלאו רוגז כשראה את המגש שמולי מלא באוכל שהביא קודם לכן.

"אני מנסה להבין את המצב שאת נמצאת בו אבל אני באמת לא מבין למה את לא אוכלת." הוא התחיל להגיד כמו מטיף לי מוסר. "את מנסה להרעיב את עצמך?" הוא שאל ברוגז ועצבים, מרים מעט את קולו. סירבתי לענות לו. אפילו לא הסתכלתי עליו אלא על הרצפה המלוכלכת שדמעותיי נחתו עליה אחת אחרי השנייה.

"תעני לי!" הוא צרח מרים את פניי בחוזקה כך שיהיו מופנות אליו. התרוממתי עד כמה שהשרשראות שכבלו אותי לקיר אפשרו לי והמשכתי להביט אל תוך עיניו. הבטתי בו בצורה הזאת עוד בערך דקה ופשוט ירקתי עליו. הוא הסיט את פניו מנגב אותם. היד שלו נפגשה עם הלחי שלי בחוזקה מפילה אותי לרצפה במהירות, מרוקנת אותי מאוויר.

הוא יצא מהחדר בעצבים וצעדים רמים מלמל לעצמו דבר מה. הדלת נטרקה פעם נוספת מאחוריו והותירה אותי חשופה ולבד. בוכה ומנסה להסדיר את קצב הנשימה. נשכבתי לאט על המזרן הבלוי מכסה את חלק גופי העליון עם חצי השמיכה שנחה לה לימיני. שכבתי כך במשך כמעט שעה מנסה להירדם ללא הצלחה. כל שיכולתי לחשוב עליו היו פניו של סטיב.

דלת החדר נפתחה ברעש והעירה אותי מן השינה החלשה שהייתי מצויה בה. ניסיתי להתרכז בדמות שנכנסה אל החדר, אבל בגלל שרק קמתי לא הצלחתי להתרכז במה שאני רואה. ריח של אלכוהול מילא את החדר הקטן והדמות שניסתה לרדת במדרגות מעדה ונפלה מעט בכל צעד שהיא לקחה. ככל שהדמות התקרבה הצלחתי להתרכז ולהבין שזה דני וחלחלה מעטה עברה בגופי. הא הלך לאיטו, צעד אחר צעד, שותה ומועד יחדיו בזמן הליכתו. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת מבפנים. הייתה לי הרגשה רעה והיא מילאה את כל גופי. הרגשתי שמשהו עומד לבוא, משהו לא טוב.

"את יפיפייה" דני אמר לי כשפניו נמצאות סנטימטרים ספורים משלי ומפיו יוצא ריח חזק של אלכוהול. לא הבטתי בו, לא הצלחתי. נגעלתי ממנו, נגעלתי מהריח של האלכוהול.

"תתרחק ממני!" אמרתי מנסה לדחוף אותו בעזרת גופי והכוח שיש בי ללא הצלחה מרובה.

"תרגעי כבר אמה." הוא אמר מכה בי ביד פתוחה מותיר את לחיי שורפת וכאובה. הוא הביט בי מחייך, צוחק לעצמו מהדמעות הזולגות על פניי מכאב.

הוא לקח עוד שני שלוקים והכה פעם נוספת. ואחריה עוד פעם ועוד פעם. הוא המשיך להכות אותי עד לכדי מצב של כמעט חוסר הכרה. עד לכדי מצב שלא הצלחתי לראות את מה שהיה במרחק של יותר משני סנטימטר ממני.

יללות חלושות של כאב פרצו מבין שפתיי וגרמו לו רק להנות יותר מהמצב. הוא הפסיק, הביט בי פעם נוספת והתרחק ממני מעט.

"למה אתה עושה לי את זה?" אמרתי בחצי לחישה כמעט ולא מצליחה לבטא את מה שאני רוצה להגיד. "למה?".

"זה הכל בגללו." הוא אמר בפנים כעוסות והתקרב אליי יותר. את בקבוק האלכוהול הוא כבר סיים וזרק על הרצפה.

הוא התקרב אליי קורע מעל גופי את החולצה, זורק אותה על הרצפה. הוא ניסה לתלוש ממני גם את החזייה בעודו נצמד אליי ומצמיד אותי לקיר בחוזקה.

"בבקשה אל תעשה לי את זה." בכיתי מתחננת שאולי הוא יתחרט ויעזוב אותי. "בבקשה אל תעשה לי את זה." המשכתי לבכות כשהוא תלש ממני את המכנסיים בזמן שהוא מוריד את מכנסיו.

כאב צורב באחורי ראשי תפס את כל תשומת לבי כשהוא דפק את ראשי בחוזקה על הקיר כדי להמם אותי ולהכין לעצמו דרך קלה יותר לעשות את מה שהוא רוצה בי ובגופי.

בפעם הבאה שהבנתי שכואב לי הייתה כשהבנתי שאני נדחפת בחוזקה כנגד הקיר. פעם אחר פעם. בכל פעם יותר בחוזקה. כל פעם יותר מהר.

הדמעות שלי המשיכו ליפול בלי יכולת לשלוט בהן. הן פשוט המשיכו זולגות אחת אחרי השנייה. הכאב היה בלתי נסבל אבל לא הצלחתי להוציא מפי אפילו חצי מילה.

פתאום הוא פשוט עצר, יוצא ממני ומעלה את מכנסיו ורוכס אותם. הוא התרומם למעלה הביט בי עוד פעם ויצא.

שכבתי בחושך לא מסוגלת לזוז. הרגשתי נורא, הרגשתי מלוכלכת, הרגשתי חסרה חשיבות כלשהי, הרגשתי שאף אחד לא ירצה אותי, שאף אחד לא יאהב אותי. הרגשתי שסטיב יחשוב שאני חסרת חשיבות, שסטיב לא יאהב אותי, שסטיב לא ירצה אותי יותר. הרגשתי כל כך רע עם עצמי, כל כך רע עם הגוף שלי. הרגשתי כל כך רע שאפילו לא הצלחתי להרים את עצמי מהמזרן הבלוי וללבוש משהו על גופי החשוף.

שכבתי בחדר בחשוך עירומה, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לחשוב, בלי יכולת לדבר. שכבתי שם עם רצון אחד. למות.