סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

פרק שניים עשר – אונס.

צליל פתיחת המנעול מילא את החדר שהיה שקט בשעות האחרונות. דני נכנס פנימה אל תוך החדר בצעדים בטוחים ופניו התמלאו רוגז כשראה את המגש שמולי מלא באוכל שהביא קודם לכן.

"אני מנסה להבין את המצב שאת נמצאת בו אבל אני באמת לא מבין למה את לא אוכלת." הוא התחיל להגיד כמו מטיף לי מוסר. "את מנסה להרעיב את עצמך?" הוא שאל ברוגז ועצבים, מרים מעט את קולו. סירבתי לענות לו. אפילו לא הסתכלתי עליו אלא על הרצפה המלוכלכת שדמעותיי נחתו עליה אחת אחרי השנייה.

"תעני לי!" הוא צרח מרים את פניי בחוזקה כך שיהיו מופנות אליו. התרוממתי עד כמה שהשרשראות שכבלו אותי לקיר אפשרו לי והמשכתי להביט אל תוך עיניו. הבטתי בו בצורה הזאת עוד בערך דקה ופשוט ירקתי עליו. הוא הסיט את פניו מנגב אותם. היד שלו נפגשה עם הלחי שלי בחוזקה מפילה אותי לרצפה במהירות, מרוקנת אותי מאוויר.

הוא יצא מהחדר בעצבים וצעדים רמים מלמל לעצמו דבר מה. הדלת נטרקה פעם נוספת מאחוריו והותירה אותי חשופה ולבד. בוכה ומנסה להסדיר את קצב הנשימה. נשכבתי לאט על המזרן הבלוי מכסה את חלק גופי העליון עם חצי השמיכה שנחה לה לימיני. שכבתי כך במשך כמעט שעה מנסה להירדם ללא הצלחה. כל שיכולתי לחשוב עליו היו פניו של סטיב.

דלת החדר נפתחה ברעש והעירה אותי מן השינה החלשה שהייתי מצויה בה. ניסיתי להתרכז בדמות שנכנסה אל החדר, אבל בגלל שרק קמתי לא הצלחתי להתרכז במה שאני רואה. ריח של אלכוהול מילא את החדר הקטן והדמות שניסתה לרדת במדרגות מעדה ונפלה מעט בכל צעד שהיא לקחה. ככל שהדמות התקרבה הצלחתי להתרכז ולהבין שזה דני וחלחלה מעטה עברה בגופי. הא הלך לאיטו, צעד אחר צעד, שותה ומועד יחדיו בזמן הליכתו. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת מבפנים. הייתה לי הרגשה רעה והיא מילאה את כל גופי. הרגשתי שמשהו עומד לבוא, משהו לא טוב.

"את יפיפייה" דני אמר לי כשפניו נמצאות סנטימטרים ספורים משלי ומפיו יוצא ריח חזק של אלכוהול. לא הבטתי בו, לא הצלחתי. נגעלתי ממנו, נגעלתי מהריח של האלכוהול.

"תתרחק ממני!" אמרתי מנסה לדחוף אותו בעזרת גופי והכוח שיש בי ללא הצלחה מרובה.

"תרגעי כבר אמה." הוא אמר מכה בי ביד פתוחה מותיר את לחיי שורפת וכאובה. הוא הביט בי מחייך, צוחק לעצמו מהדמעות הזולגות על פניי מכאב.

הוא לקח עוד שני שלוקים והכה פעם נוספת. ואחריה עוד פעם ועוד פעם. הוא המשיך להכות אותי עד לכדי מצב של כמעט חוסר הכרה. עד לכדי מצב שלא הצלחתי לראות את מה שהיה במרחק של יותר משני סנטימטר ממני.

יללות חלושות של כאב פרצו מבין שפתיי וגרמו לו רק להנות יותר מהמצב. הוא הפסיק, הביט בי פעם נוספת והתרחק ממני מעט.

"למה אתה עושה לי את זה?" אמרתי בחצי לחישה כמעט ולא מצליחה לבטא את מה שאני רוצה להגיד. "למה?".

"זה הכל בגללו." הוא אמר בפנים כעוסות והתקרב אליי יותר. את בקבוק האלכוהול הוא כבר סיים וזרק על הרצפה.

הוא התקרב אליי קורע מעל גופי את החולצה, זורק אותה על הרצפה. הוא ניסה לתלוש ממני גם את החזייה בעודו נצמד אליי ומצמיד אותי לקיר בחוזקה.

"בבקשה אל תעשה לי את זה." בכיתי מתחננת שאולי הוא יתחרט ויעזוב אותי. "בבקשה אל תעשה לי את זה." המשכתי לבכות כשהוא תלש ממני את המכנסיים בזמן שהוא מוריד את מכנסיו.

כאב צורב באחורי ראשי תפס את כל תשומת לבי כשהוא דפק את ראשי בחוזקה על הקיר כדי להמם אותי ולהכין לעצמו דרך קלה יותר לעשות את מה שהוא רוצה בי ובגופי.

בפעם הבאה שהבנתי שכואב לי הייתה כשהבנתי שאני נדחפת בחוזקה כנגד הקיר. פעם אחר פעם. בכל פעם יותר בחוזקה. כל פעם יותר מהר.

הדמעות שלי המשיכו ליפול בלי יכולת לשלוט בהן. הן פשוט המשיכו זולגות אחת אחרי השנייה. הכאב היה בלתי נסבל אבל לא הצלחתי להוציא מפי אפילו חצי מילה.

פתאום הוא פשוט עצר, יוצא ממני ומעלה את מכנסיו ורוכס אותם. הוא התרומם למעלה הביט בי עוד פעם ויצא.

שכבתי בחושך לא מסוגלת לזוז. הרגשתי נורא, הרגשתי מלוכלכת, הרגשתי חסרה חשיבות כלשהי, הרגשתי שאף אחד לא ירצה אותי, שאף אחד לא יאהב אותי. הרגשתי שסטיב יחשוב שאני חסרת חשיבות, שסטיב לא יאהב אותי, שסטיב לא ירצה אותי יותר. הרגשתי כל כך רע עם עצמי, כל כך רע עם הגוף שלי. הרגשתי כל כך רע שאפילו לא הצלחתי להרים את עצמי מהמזרן הבלוי וללבוש משהו על גופי החשוף.

שכבתי בחדר בחשוך עירומה, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לחשוב, בלי יכולת לדבר. שכבתי שם עם רצון אחד. למות.

פרק אחד עשר – חיפוש נואש.

ראיתי את דניאל וג'וני יושבים על הספסל הקבוע שלנו בחצר בידיים שלובות מחייכים וצוחקים, חייכתי לעצמי שמח על כך שג'וני מצא את האחת שלו, יכולתי לראות שהיא האחת שלו דרך המבט בעיניו. התקרבתי אליהם מביט מסביב מחפש את פניה של אמה בקהל הפרצופים. מאז שהיא ברחה ממני קודם לכן לא ראיתי אותה ורציתי לדבר איתה ולבקש סליחה פעם נוספת בתקווה שהפעם היא גם תקשיב לי. "תגידו ראיתם את אמה במקרה?" שאלתי את דניאל וג'וני שסוף סוף שמו לב אליי והפסיקו להתמזמז.

"היא עדיין לא יצאה? אולי היא מדברת עם המורה." דניאל ענתה מרימה את כתפיה במעין שאלה.

"לא, חיכיתי לה במקום הרגיל אבל כשהיא לא היגעה הלכתי לחפש אותה בכיתה ובשירותים, גם שם היא לא הייתה." אמרתי מתחיל אפילו קצת לדאוג.

"אוי נו סטיב אל תדאג. היא בטח מדברת עם המורה לכימיה על הכמעט טוב מאד הראשון בחייה." דניאל אמרה במעין ציניות מלגלגת אבל לא אמיתית. היא החלה לצחוק וג'וני הצטרף אליה ושניהם גורמים גם לי לפרוץ בצחוק. היא הצליחה להרגיע אותי, להשקיט את הקול הפנימי שהתחיל לאכול אותי מבפנים. ישבנו ביחד ודיברנו עד סוף ההפסקה מבלי להרגיש שהזמן עובר. רק כשהפעמון צלצל שמתי לב שעברו חמש עשרה דקות ואמה עדיין לא באה. כשקמתי ללכת לכיוון הכיתה קמתי בהרגשה לא נוחה, מעין כאב רע בבטן. ידעתי שקרה משהו לאמה אבל השאלה האמיתית שניקרה בי הייתה מה קרה?

במשך שעתיים רצופות של מתמטיקה הרגשתי איך הקטסטרופה משתלטת עליי ומאכלת אותי מבפנים, שורפת אותי לאט. במשך כל השעתיים הסתכלתי על מחוגי השעון, איך הם זזים לאט, שנייה אחרי שנייה, דקה אחרי דקה. לבסוף אחרי שהשעתיים המייסרות האלו נגמרות והצלצול הצורמני נשמע בקולי קולות ברחבי בית הספר, תפסתי את המחברת, הקלמר והספר זורק אותם לתיק וזורק אותו על הגב בעודי יוצא בריצה החוצה. אצבעותיי מגששות אחרי הפלאפון ומקישות את המספר הכל כך מוכר, המספר שחויג על ידי כל כך הרבה פעמים. השיר של גריז שהיא כל כך אוהבת התנגן בעוד שאני מחכה שהיא תענה לי, מחכה לתשובה שמעולם לא הגיעה.

תוך מספר דקות כבר מצאתי את עצמי נותן הוראות לשלושה עובדים אצלנו ולחפש את אמה כשתמונה שלה בידם. פחדתי שמשהו קרה לה. פחדתי שמישהו עשה לה משהו וכל מה שרציתי היה רק למצוא אותה.

חשבתי שאני מתחרפן כבר. שעות הסתובבתי בבית על אותו ציר. לא מסוגל אפילו לרגע לעצור, לנשום, לחשוב. אנשים נכנסו ויצאו מהבית, הטלפון שלנו עבד שעות נוספות. חיפושים נערכו בכל העיר ותשאולים נעשו לכל המי ומי ברחוב. אבל כלום. כל החיפושים העלו חרס. אף אחד מהם לא הצליח למצוא קצה חוט ולו הקצר ביותר. אמה נעלמה כלא הייתה ואני אכלתי את עצמי מבפנים מדאגה.

"סטיב, ניסית להתקשר אליה עוד פעם?" אחד מהעובדים – חברים של אבא שלי שאל אותי.

"לא, לא ניסיתי פעם נוספת. היא לא ענתה לי בפעם הראשונה, למה שהיא תענה לי הפעם. חוץ מזה שלא מצאנו אותה בשום מקום אז יכול להיות שבכלל קרה לה משהו". אמרתי יושב עם פניי בין ידיי.

"סטיב תנסה שוב, שום דבר רע לא יכול לקרות לך אם רק תנסה. זה לא יכול להזיק." הוא אמר מוסר לי את הפלאפון ליד.

"בסדר." אמרתי וחייגתי שוב את המספר שלה, מקווה שאולי הפעם היא כן תענה לי.

"הלו" קול של גבר נשמע מהצד השני.

"היי, אמה נמצאת?" שאלתי קצת בחשש.

"כן בטח רק שנייה אחת." אמר האדם מהקו השני בנחמדות ואני חיכיתי. קולות מעומעמים של צעקות והשתוללות נשמעו ברקע. את הקולות המעומעמים האלו יכולתי לזהות בכל מקום וגם את הקול שהסתתר מאחוריהם.

"אמה," שמה נפלט מפי כצעקה בלתי רצונית. "אמה זאת את?" שאלתי בצעקה אף על פי שידעתי שהיא לא מסוגלת לענות לי.

"אוי סטיב אתה לא צריך לצעוק לי באוזן." שמעתי שוב את קול הגבר באוזן.

"מה עשית לה חתיכת חרא ?!" צעקתי בעודי נעמד ומפתיע בזאת את עוזרו של אבי. "אני נשבע לך אם תיגע בשערה אחת שלה אני....". אמרתי אבל שטף דיבורי נקטע.

"אתה מה סטיב?" הוא אמר בקול מלגלג. "מה בדיוק אתה תעשה לי. אתה לקחת כסף ועכשיו הזמן להחזיר אותו. אתם הרגתם את אמא שלי אז אני מוצא כזכות לעשות מה שאני רוצה בחברה, היפה שלך דרך אגב, עד שתשלם. הבנת סטיב?" כל הגוף שלי רעד מכעס. זיעה קרה כיסתה את גופי בשכבה דקה. לקחתי נשימה עמוקה. הוא מצא את נקודת החולשה שלי. הוא יודע שאני אעשה הכל כדי לגונן ולהגן עליה. הוא יודע שאני אעשה הכל כדי שאף אחד לא ייפגע בה.

"הבנתי דני. הבנתי את הכל." אמרתי בשקט.

"מעולה סטיב. אה... ודרך אגב, יש לך 48 שעות לאסוף את הכסף ולמסור אותו במקום שאני אעביר לך מאוחר יותר או שאמא שלי וחברה שלך יעשו היכרות." צליל ניתוק נשמע.

"שיט..." צעקתי ובכל הבית הדהדה צעקתי. זרקתי את הטלפון על הקיר מותיר בו חור במקום בו פגע הטלפון. גלשתי לאט על הרצפה מחזיק את הראש בין ידיי בעוד שהעוזר של אבא שלי בורח לו מהחדר לקרוא למישהו. אולי לעזרה. ובתוך ליבי אני מקווה רק שלעזרה הזאת יהיה כסף כי אני ממש זקוק לו עכשיו.

אבא שלי נכנס לחדר והעוזר שלו עמד בכניסה נשען על המשקוף. הוא התקרב אליי וירד לשבת לידי. הוא תפס בראשי והצמיד אותי לחזהו בחיבוק הדוק שלא נותן לברוח. דמעות מלוחות של תסכול ופחד מילאו את פניי ואת חולצתו של אבי. "היא לא יכולה למות אבא, אני לא יכול לאבד אותה." אמרתי בשקט בין הדמעות.

"אני מבטיח לך בני, אני אעשה הכל כדי להציל אותה, אתה לא תאבד אותה." הוא אמר מחבק אותי חזק יותר ואני האמנתי לו. האמנתי לו שהוא יעשה הכל כדי להציל אותה. הוא יעשה הכל בשבילי גם אם זה יעלה לו בחייו ובכבוד שלו.