(אין תחושה מרעננת יותר מלחזור ולכתוב אחרי שנים.. ועוד על ט"ו באב!)

   שוברת את השיא של עצמי בכל יום מחדש.
יש משהו מפעים ומספק בהרגשה הזאת, להתעורר בבוקר בידיעה שעוד לא הפסקתי לאהוב.
זה קרה ביום האחרון שהתראינו בו, לפני שבועיים בדיוק, וביום שאחריו (בעיניים-צורבות-מוקפת-בטישיו-על-מי-אני-עובדת-מחיתי-דמעות-על-השרוול),
וב18 ביוני השנה ובשנה שעברה ולפני שעברה..
בכל יום מחדש.
עצם התחושה שיש לך מספיק כדי לתת מעצמך הכל, ולא להשאר בלי כלום, היא גורם האושר מספר אחת, עבורי לפחות
אפילו אמרתי לקטן* שהאהבה היא חתירה לסיפוק האושר המירבי של המושא. נוסחה מצחיקה כזאת. הוא לא אוהב כל כך נוסחאות..
(ובכל זאת ארבע יחידות לא הולכות ברגל. תמיד אמרתי שהוא יהיה ארכיטקט).

  חצי-שכול. לא מצאתי הגדרה יותר טובה לאובדן האדם שאני הכי אוהבת בעולם, בלי שום סיבה מוצדקת, ולא למוות אלא לחיים נפרדים משלו.
אין צורך להכביד עליכם, שהתכנסתם כאן כל כך יפה איש איש ממסכו, בסיפורים ובהסברים על מה שעבר עלי ועל הקטן באותם 1130 יום;

אפשר לסכם את כל העניין במשפט :
אני אוהבת אותו, הוא מעולם לא הרגיש שום דבר לאף אחד, והבהרת העניין לשני הצדדים לא הפחיתה מאהבתי אליו ולא הוסיפה לאדישותו כלפי. 
אולי נרחיב קצת על למה לא הפסקתי לאהוב:
אפשרות א'- סדיזם (מזוכיזם? בחיים אני לא אזכור מה המשמעות של מה), נטייה להרס עצמי, you name it
אפשרות ב'- עיוורון, או תפיסה מעוותת לחלוטין של מושג האהבה שנקבע ע"י האנושות
אפשרות ג' (המועדפת עליי, ולא ברור למה)- אהבה היא לא דבר שתלוי בהדדיות;
יש מיתוס מקסים שחזרו עליו ר' עקיבא ומספרים יווניים והודים, הוא מספר שהאל ברא את האדם כשלם שהוא שניים ("ויקרא את שמם אדם", אם נגרד את החלודה שהצטברה מעל החומר לבגרות בתנ"ך), ואז נרתע מבריאתו שיכלה לספק את עצמה וחצה את השלם לזכר ונקבה; מאז האדם מחפש את החצי השני שבלעדיו הוא לא שלם..מקסים או קיטשי, לבחירתכם.
באותו עניין, אין ספק שבני אדם מחפשים את החצי הזה, אבל עצם המציאה של החצי, ולא האיחוד הרגשי או הפיזי (שיתרונותיו נמנו פעמים רבות, ואי אפשר להתכחש אליהם, כמו שתראו בכל פוסט אחר תחת הנושא החם כנראה), היא-היא האושר והשלמות. נתינה לאחר, בלי ציפייה לקבל בחזרה. ואולי זה הפוך, אולי מתוך התלישה האלוהית שנכפתה עלינו זכינו ליותר מדי ואנחנו מבלים את החיים בלמצוא כלי שהוא קצת ריק ולמלא אותו..
ובמקרה הזה, האהבה נמצאת בחינוך או בצדקה לא פחות משהיא נוכחת בטקס נישואין (מתחת לחופות מסויימות, אלוהים עדי, היא הרבה יותר).
נתינה בלתי פוסקת, משהו שצריך לתרגל, משהו שאתה לא נולד איתו. (מי אמר "אמנות האהבה" ולא קיבל?) כן, נאה הרעיון בעיניי - לא "אני זקוק לקשר כדי לקבל" אלא "אני זקוק לקשר כדי לתת".
יש בזה דחייה של המושג "אהבה אימהית".אהבה אמיתית, באשר היא, אימהית, אבהית, כל אהבה היא בראש ובראשונה לאחר ורק אחר כך לעצמי.

  אז כן, הקטן הולך לחיות את חייו (ומה הייתי נותנת בשביל עוד שיחה ממורמרת על כמה שהוא מפחד מהעניין הזה) ואני את שלי.
הוא דורש ממני, באיזשהו אופן, למצוא אהבה חדשה במקום חדש. רעיון תמים ונפלא כל כך - הוא עושה את זה לטובתי. הקטן מבקש שאוותר, שאמשיך.
מי אני שאסרב לבקשה או לדרישה שלו?

  יש משהו מאוד מסקרן בנקודה הזאת, כמו ברגע לפני ההעפלה לפסגה. ספוגת זעה ודמעות, בעיניים עייפות ורגל כושלת, העלייה כבר מאחור אבל  כשמסתכלים קדימה רק רואים עוד קצת הר והרבה שמיים, ויש המון ציפייה לנוף שיתגלה.

(הוא העיד שזה סרט הילדות שלו)

מאחלת לכולנו המון אהבה (מהסוג הנכון!)
ושבוע מקסים :)



*אני שונאת שמות בדויים, אבל זה הכרחי לצורך העניין. ש"ע ז', כינוי, מילה נרדפת לנוש או למאסטרפיס של אלוהים. כל קשר לגודל פיזי מקרי בהחלט.