נזכרתי במילים שאמרו לפני כמה זמן:
"לצאת מהפרעת אכילה לא ביסודיות, בלי טיפול, ולא בלב שלם, זה לא לעזוב את המחלה. זה לעשות הפסקה. וכשלא תצפי לה. היא תחזור, וכשהיא תחזור, היא תחזור בעוצמה חזקה יותר משהייתה"..
מה?! אנה היא לא מחלה!
כל הזמן הזה , שהתנהגתי בצורה "נורמלית", היה אשליה. שקר.
שנאתי כל רגע.
התגעגעתי אליה.
התגעגעתי לתחושת הרעב.
נאחזתי בזיכרון.
"רזית."
אהבתי את זה.
התמכרתי לתחושה הזו.
אי אפשר בלעדיה.
אחרי ההחלטה של אתמול...
פתחתי את היום הזה בבלבול מוחלט.
בהאחזות באנה. אני עוצמת עיניים אני סותמת אוזניים
כדי לא לשמוע אנשים שאומרים לי בואי תאכלי ארוחת בוקר
רק אנה משתוללת בתוכי. אני הולכת אחריה, אני לא יודעת לאן היא תיקח אותי, לאיזה כיוון, ולאן נגיע בסוף, רק סומכת עליה שתיקח אותי למקום טוב יותר....
מתעוררת.
שעה מוקדמת כל כך...
מנסה לחשוב איך לפתוח את הבוקר..
בסוף, התארגנתי ונעלתי נעלי ספורט,
לקחתי את עצמי ורצתי שישה קילומטר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
