בית חרושת לקטעים מטרידים

רגלי נעו באיטיות על פי קצב נשימתי הכבדה, נעתי קדימה, פסיעה אחר פסיעה, אל סופי הקרב אליי.

הייתי כל כך חלש, כל כך רעב, כל כך שברירי, גופי רעד מן הקור ובראשי נעה תמונת משפחתי האהובה, היכן הם לא ידעתי. ובכל זאת המשכתי קדימה כי לא הייתה לי ברירה.

עיני נעצו מבט באופק הרחוק, בוחנות כל גומה, כל אבן, כל פתית שלג, כל גופה.

רובה נצמד אל רקתי.

לא פחדתי כלל, לא התכוונתי לתת להם את הסיפוק הזה.

הוא רצה שארד על ברכי ואתחנן לרחמים, סירבתי.

הם לקחו הכל, אבל את הכבוד שלי הם לא יקבלו.

התמונה המשפחתית האהובה היתה בראשי עד הרגע האחרון.

"בבקשה, שהם לא יצטרפו אליי" ייחלתי.

בום.

וזהו, נגמרתי.