Big Bang

אני מביטה בתוך עצמי, מנסה לשאול את השאלה שכולם שואלים בנקודה שאני נמצאת בה אך לא מקבלת תשובה. לא מקבלת תשובה. האם אני באמת נמצאת במצב הרס עצמי מתוך נקמה בהוריי, "שיראו מה עשו לי", למרות שאיני טיפשה, למרות שקראתי וראיתי מספיק בשביל לדעת שנקמה זה לא פתרון מוצלח ואולי אני רק יודעת את זה אך לא מאמינה, אני כופרת מדי בשביל למצוא תקווה וטוב לב ומה אם זה לא נקמה אלא שנאה עצמית, אולי אני חושבת שאני פשוט זבל אנושי ולא באלי להילחם על עצמי, לטפח את אותה נערה אבודה שלא יודעת איך להתבגר, להתקדם, להשלים עם העבר ולקבל בזרועות פתוחות את העתיד. אולי הבעיה האמתית היא כנות. אולי אני לא יודעת את התשובה כי אני ממשיכה לשקר ולא רק לאבא או אימא ואפילו ליאל- אני משקרת כול הזמן לעצמי. אומרת שאני לא בדיכאון, אומרת שאני פעילה ולא משתעממת בבית, אומרת שיום אחד יהיה טוב ואני אצא מזה ואומרת שזה בסדר לא לקחת ויטמין D  כי דוגרי למי אכפת מהחרא הזה אבל לי- לי אמור להיות אכפת מהחרא הזה. החרא הזה זה הבריאות שלי. החרא הזה זה העתיד שלי שמונח בידיי ואני תמיד מפילה אותו לקרקע. האמת יש סיבה לשנאה הזאת שגוהה בי? האם באמת סבלתי או שפשוט בחרתי להיות הקורבן של הוריי? האם אני כ"כ אגוצנטרית שאני לא שמה לב שאני פוגעת בכול כך הרבה אנשים בכך שאני פוגעת בעצמי, האם אני לא פוקחת את עיניי באמת בשביל לראות שלאנשים אכפת אם מחר אחדל מלהתקיים? לכול השאלות האלו ארצה לקבל תשובה מעצמי, עדיף במהירות האפשרית – אני מניחה שיום אחד, לפני כמה שנים עמדתי בצומת דרכים והבחירה הייתה בין המסכנות והחוזק ובחרתי במסכנות- תמיד בחרתי בדרך הקלה הרי מה יותר קל מלהאשים את כולם בבעיות שלך? זה הכי כיף להגיד שאימא ואבא אשמים בכך שהחיים שלי בזבל ולא קיבלתי את מה שרציתי- ומי אני בכלל שצריכה לקבל את מה שאני רוצה? מה, החיים הם תוכנית לבקשתך? אני שואלת את עצמי איך לאורך הדרך, ככול שהשנים עברו- - איך הפכתי מילדה חייכנית לאדם ששונא אנשים, ששונא את העולם, את התרבות, את המשפחה ואת עצמו- - איך אני יכולה להכניס כ"כ הרבה שנאה לאותו לב שלי ולהמשיך להתקיים בלי להרגיש שמשהו חסר. אני מביטה בתוך עצמי ולא רואה שום דבר. רק שחור. הייתי רוצה לחזור לאותה צומת ולבחור בדרך הנכונה אבל ככה אני- רוצה לחזור אחורה מאשר פשוט לבחור עכשיו בחירה נכונה ולהתקדם, אני מחכה לצומת. אני מחכה לצומת בכביש ללא צמתים. ההזדמנויות עברו להן ועכשיו כול מה שנשאר הוא האבל. האבל וחוסר המעשה. וכול מה שנשאר לי להחזיק זה תמונה ישנה של ילדה זרה שפעם הייתי היא- - התכערתי בכול כך הרבה מובנים.