Big Bang

הצעקות שלי ימשיכו להיות דוממות כול עוד אמשיך לשקר. הצעקות שלי יהיו חסרות הבהרות, חסרות מנוח, בודדות באוויר כול עוד אמשיך בדרך שבה אני הולכת. אני עובדת על כולם ועובדת על עצמי ולמרות שאני מאמינה בכנות ובנאמנות אני ממשיכה לטאטא מתחת לשטיח את כול הבעיות, מערימה ערמות של צרות ומנסה להשטיח אותם עד שכבר לא אוכל לעשות זאת, עד שהערימה תקום על בעליה והיכן אהיה? יום אחד, הוא קרב ובא, יום אחד הם יוותרו עלי כולם, יסתכלו עלי ומרוב רחמים וחוסר אונים פשוט יתנו לי ללכת או יאטמו אוזניהם ויעוורו את עיניהם כלפיי העיקר לא לכאוב יותר על כך שאני לעולם לא מתעוררת, לעולם לא מדברת על הדברים החשובים. אוזניי רוצות לשמוע אך לא להקשיב, אני רוצה לקבל אך לא לתת מעצמי ולכן זה לא חזק מספיק בשביל להינצל, בשביל שאתקרב עוד צעד אחד לטוב יותר. יום אחד כבר לא יישאר ממני כלום ואהיה כמו חוצנית לעולם שפעם היה שייך לי, לעולם שפעם היה מונח לרגליי ויכולתי לטרוף אותו, לחיות בו, לצמוח בו. יום אחד כבר לא אתקיים, במילא אני לא עושה דברים בעלי חשיבות כך שגם אם אני עכשיו נושמת נשמותיי לא נחוצות. אני לא רוצה שתוותרו עלי. אימא? אימא? איך אני חוזרת לעצמי? איך אני עושה שהכול יהיה בסדר? הצעקות שלי ימשיכו להיות דוממות כול עוד אמשיך לשקר אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק.