אני חושבת שאם אני רוצה לעשות דברים אני צריכה לעשות אותם. בכנות. אני חושבת שאני
צריכה לחיות כול שנייה בחיים שלי ולא לבזבז את הזמן היקר הזה על בהייה במסך וצפייה
באחרים מגשימים את החלומות שלי או את החלומות שלהם. אני חושבת שאם אני רוצה משהו
אני צריכה לקום ולהשיג אותו. אני רוצה להיראות יפה- אני צריכה לקום ולהפוך את עצמי
לאחת כזאת עד שאהיה מסופקת מהמראה שלי. אני רוצה להיות יוצרת קולנוע- אני צריכה
להתחיל ליצור. אני רוצה לעבוד- אני צריכה למצוא עבודה. אני צריכה להתחיל לזוז. להתחיל
לחיות. להתחיל להגשים. להפסיק לדחות. להפסיק לפחד. אני צריכה לאחוז בעצמי חזק
ולהגיד – "קולטר את יכולה. קולטר את סומכת על עצמך. קולטר את חזקה. קולטר אני
אוהבת אותך אפילו שאת זו אני, אפילו שיש לי ביקורת, אפילו שאת צריכה להשתפר- אני
אוהבת אותך". אני צריכה להתחיל לסמוך על עצמי, לאחוז לעצמי את היד כשקשה,
להגן על עצמי כשכואב, לנחם את עצמי כשעצוב ותמיד לזכור שיש אנשים שאוהבים אותי לא
משנה מה, אבל הכי חושב האם אני אוהבת את עצמי, האם אני מסופקת מעצמי, האם אני
יכולה להמשיך לחיות את החיים שלי בלהעביר את הזמן או ביצירה וגיוון וצבעים ואושר
וחוויות וביחד ובאהבה שכ"כ חסרה לי בין ארבעת החומות שכלאתי את עצמי בהן. אני
חושבת שאם אני רוצה לעשות דברים אני צריכה לעשות אותם אחרת אף אחד אחר לא יעשה
אותם בשבילי וחוץ מזה, אני חושבת שאני יכולה לעשות אותם- אני חושבת שאני מספיק
בוגרת בשביל לקום ולהתחיל ללכת לבד, בלי ליווי, בלי עזרה, בלי רשת ביטחון- אני
צריכה להתחיל ללכת וכבר לא לפחד מליפול, אני צריכה להתחיל ללכת ולהניח להורים
להיות קצת לבד. להיות קצת עם גאווה. ואני סולחת להם ואני אוהבת אותם על כך שאהבו
אותי וגידלו אותי ונתנו לי להתבגר בזמן שלי ותמיד היו שם לאסוף את השברים שנהפכו
מליבי ופתאום אני רק רוצה לאהוב וסלוח, לאהוב ולסלוח. אני רוצה להגשים את עצמי.
אני רוצה להתפתח. אני רוצה ללמוד. אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות טובה יותר.
אני רוצה לראות את עיניהם של הוריי נוצצות מגאווה ומדמעות בעודם מביטים בי ואז אני
יודעת שלא משנה מה יקרה לי אני אוכל למות בשלווה בידיעה שבחיי הבאתי להם נחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר