Big Bang

תמיד הרגשתי שאני צריכה לעוף גבוה אך משהו תמיד החזיק אותי למטה. ברצפה.

תמיד הרגשתי שאני צריכה לפרוץ מהקופסא ששמו אותי בה מינקות אך תמיד נהדפתי אחורה.

תמיד הרגשתי שאני צריכה לברוח ולא להפסיק לרוץ אך תמיד רגליי בגדו בי.

אחרי כמה זמן הפסקתי להרגיש ככה, כבר כאב לי להמשיך לנסות, כבר כאב להאמין שאוכל לשנות את מה שנגזר עלי.

אז הורדתי את הראש, קיפלתי את רגליי, הפסקתי להקשיב רק לשמוע, רק לשמוע.

החזקתי את עצמי עמוק ברצפה. עמוק בקופסא. עמוק במקום אחד שקראתי לו חדר.

כעסתי על כולם- כעסתי על אימא ואבא שילדו אותי לתוך קופסא, על העולם שכבל אותי לקרקע ועל עצמי שלא הייתי מספיק חזקה בשביל לברוח.

עכשיו אני מפסיקה להרגיש, מפסיקה להגיד תמיד ומוציאה את עצמי- איבר איבר מהקופסא. מהחדר. מהכבלים שקישרו אותי לקרקע.

זה לא חשוב איך אתה מרגיש אלא הדרך שבה את מפרש את אותם רגשות למעשים-

כי אף אדם לא יכול להמשיך לרוץ בלי לקחת הפסקות בין לבין.