פתאום הבנתי שאין לנו על מה לדבר ואני גם לא רוצה לדבר איתך.
היינו חברות טובות מגיל 6 עד 16. עשר שנים שידעתי בביטחון שאם קורה איזה משהו הבן אדם היחיד שאני רוצה להתייעץ איתו זאת את.
אבל עכשיו... עכשיו אנחנו זרות שהדבר היחיד שמחבר אותנו זה החברות השטחית בפייסבוק.. זה כבר לא משנה העשר שנים האלו בין שתינו כי- -
אנחנו גדלנו והתבגרנו להיות אחרות. בגיל 10 עניין אותנו בנים וסימס וספרים ועכשיו מעניין אותי קולנוע, טלוויזיה, משפחה, בריאות נפשית
ואותך? אותך מעניין שנאה ל"כפייה הדתית", שמאל, צבא, העולם הגדול ובנים.
פתאום הבנתי שכאב לי כי אנחנו כבר לא הילדות האלו, החברות הכי טובות של גיל 10- לא כאב לי שעכשיו כששתינו כבר בנות 19 אנחנו לא מדברות.
לא היית חברה כזאת טובה אם אני כבר כנה עם עצמי, תמיד הרגשתי שאת מעדיפה את עצמך על פני הכול, שומרת הכול בתיבה שלך ולא מוכנה לשתף. תמיד אני הייתי זאת שמדברת גם אם לא רציתי לדבר, תמיד דובבת אותי בשביל לשנות את הזרקור ממך. ניצלת את התמימות שלי.
אני מניחה שככה זה מרגיש להתבגר,
להבין שיש כול כך הרבה צבעים לקשת, להבין שזאת שישנת אצלה והתקלחת איתה וסיפרת לה הכול בגיל 6 יכולה להיות סתם עוד זרה ברחוב בגיל 19.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר