Big Bang

כולם ישבו להם כך, בשורה אחת גדולה מאחוריי, צוחקים- מחליפים מבטים בעודי, בעודי יושבת שורה לפניהם אך תמיד מרגישה דחוקה אחורנית, כאילו הם אינם רוצים שאחסום או אצטרף לחגיגה. לא ידעתי מה להגיד או איך להתנהג במצב כזה אז שתקתי ושתיקתי יחד איתי הרגישה זרה. לפני הכניסה לאולם ישבתי על כורסא וספרתי את הדקות עד שלא אצטרך להיות שם יותר, לשחק אותה "מעניינת" עם האייפון ביד- אף אחד לא ידע ולאף אחד לא היה אכפת שמה שעשיתי באותו מכשיר היה לקרוא לעזרה; ספרתי את הדקות עד שנצטרך להיכנס לאולם והחושך שיסתיר את הבושה והבדידות שעצורה בי, שנראתה על פניי, אופיי ותחושותיי. ושוב ריחמתי על עצמי ונזכרתי בכול אותם הפעמים הללו שמצאתי את עצמי במצב הזה – כ"כ רוצה להשתלב אך כ"כ זרה לאותם אנשים שכול מה שחפצתי זה לצחוק איתם בכנות מבדיחה או שניים. "את לא חלק מהם", אני אומרת לעצמי, "את יודעת מה? הם כולם צבועים! את לא צריכה אותם בכלל!", אבל אני צריכה, גם אם צבועים הם וגם אם לא. אני צריכה אותם. אני עובדת איתם. כולם ישבו להם כך בשורה אחת גדולה ומלאה באנשים שחווים את ה- ביחד ואני בשורה אחת משלי, כאילו נתנו לי אותה מתנה אך האמת היא שלקחתי לבד- ישבתי שם והתפללתי שההפסקה לא תגיע והאורות ידלקו וכולם יראו ילדה יושבת בשורה אחת במיוחד בשבילה כי אף אחד לא רצה לשבת שם ביחד איתה. בסוף כמו תמיד האורות נדלקו אחרי 45 דקות מהסרט והפחד שלי הוציא אותי טיפשה- נדלקו האורות אך אף אחד לא ראה ילדה יושבת לבדה, אף אחד לא טרח להסתכל למטה.