Big Bang

אימא לא הרבתה להסתכל לי בעיניים וכשעשתה זאת תמיד הרגשתי מכוערת יותר, כאילו ההשתקפות שלי בעיניה צרבה בעורי והפכה אותי בשנייה לפגומה.

הפעם האחרונה שמבטה של אמי חרך בעורי היה לפני שנתיים כאשר החליטה שנמאס לה מתרבות השקר- מכול המותגים, מהבית הגדול בשכונה הנכונה, נמאס לה מהמכוניות והאוויר המזוהם- היא עזבה את הבית בשביל איזה צלם טבע בן 50 עם טוסטוס. בפעם האחרונה לפני שהקשר התנתק היא רכבה עם הטוסטוס שלו לעבר הבית וביקשה סליחה על כך שלא תוכל להיכנס. היא אמרה שרק מלראות את כול המכשירים היא מקבלת חלחלה. עמדנו שם בשער, בחוץ, היה חם נורא ולמרות שהאוויר היה דביק היינו כ"כ מרוחקות וקרות. כול אחת עם השדים של עצמה. היא עזבה אחרי רבע שעה, מלמלה סליחה ושהיא חייבת לעזור לבעלה החדש בבית- "הוא יארח אנשים חשובים מהמגזין", עיניה נצצו כשדיברה עליו. וכך הלכה לה, אמי. אני רוצה להאמין שהיא ניתקה את הקשר כי כאב לה מדי לראות את פניי, אני רוצה להאמין שבלילה היא מוצאת את עצמה דואגת שהכול בסדר איתי – אבל אני כבר לא מאמינה לכלום מלבד לכיעור של עצמי, מלבד ההשתקפות הצורבת על העור ועל השקט המביך בין אם לבת שבהתחלה היו כאחד ואז התרחקו אלפי קילומטרים.