אני
לא רוצה לחיות אצלך יותר, אתה הורג אותי אט אט. אתה כמו ילד קטן שדואג שמה דגיו לא
אוכלים, אתה תיתן עוד מנה ועוד מנה ועוד מנה עד שהם לא יהיו יותר. רק הגופות חסרות
החיים שלהם יצופו למעלה. אני לא רוצה את הדאגה הזאת שלך שהופכת להתקף פאניקה,
שהופך להתקף כעס מעליב. אני מתחילה להרגיש כמו אישה מוכה, כמו אישה, אישה שלך
אפילו שאני לא. בהתחלה פיתית אותי לעבור- אמרת שיהיה לי טוב, אמרת שתדאג לי וכמו
ילדה פתית קטנה הלכתי אחרייך ב-שביל הלחם עד בית הממתקים רק שלבסוף נבהלתי לגלות
בדיוק כמו עם אימא שהזהב שאתה מחזיק בידייך הוא רק אבנים צבועות. רק אבנים שגרמת
להאמין ששוות יותר. אתה חוזר ואומר שאתה מבין אותי אך כול פעם אני נדהמת לגלות
שבעצם אף אחד לא מבין אותי והעולם אכזר ואנוכי, אתה קודם כול צריך לחשוב על עצמך,
גם אם זה ידפוק אחרים כי אם לא תחשוב על עצמך מי יחשוב? אתה תחשוב אבא? לא. אתה לא.
אתה לא יכול. אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, אני לא רוצה הורים. הורים זה עוול.
הורים זה פשוט אנשים רגילים עם בעיות כמו כולם שמתחזים לגיבורי על בשביל שלא
יצטרכו להגיד לך שאתה לבדך. בשביל שלא יצטרכו להגיד שגם הם בדיוק כמו השאר –
יאכזבו ויפגעו בך- ולפעמים גם מהם תצטרך לברוח בשביל להגדיר את עצמך מחדש. אני לא
רוצה לחיות אצלך יותר, כך אולי לא תצטרך להגיד שאני מצערת אותך, כך אולי לא תצטרך
לעשות את המניפולציה העצובה הזאת בשביל שאהיה המודל שאתה רוצה. אני לא המודל שאתה
רוצה, לעולם לא יהיה. אני היא אני. אתה לא יכול לשלוט בי, אף אחד לא. אני אדם
חופשי, עם דעה חופשית, עם גישה משל עצמי לגבי החיים. אני לא רוצה ללמוד מהטעויות
שלך, אני רוצה לעשות טעויות משל עצמי. אני רוצה להיות עצמי. אני לא רוצה לחיות
אצלך יותר, אתה הוא שמדכא אותי. גורם לי להיות אדם בודד כמוך, אדם שמאמין במשהו לא
קיים כי אינו מאמין בעצמו. כן, אם תתפלל עוד קצת אולי הוא יישמע. אולי הוא ישמע
וישנה אותי, אולי פעם הבאה אלמד. אולי פעם הבאה אתנהג באופן שלא יצער אותך ואבשל
לשבת, ואנקה את הבית, ואכין לחם ואקרא לעצמי רחל. אהיה ילדה טובה אבא, אהיה ילדה
ממושמעת כך שלא תצטרך להתפרק. כך שלא תצטרך לכעוס ולקרוא לי חראית. אני לא רוצה
לחיות אצלך יותר, אתה הורג אותי אט אט ויש לי בשביל מה לחיות. אה, ואתה לא מכיר
אותי. אני אפילו לא מכירה את עצמי, לאט אני לומדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר