Big Bang

היום יצאתי מהמקום המקולל הזה שנקרא בית, שבו תחמתי את חיי סביב 4 קירות וכשהבטתי בשמיים בעודי הולכת ברגל, אחרי שאילצתי את עצמי לצאת הרגשתי אושר מטורף ולא יכולתי להפסיק לחייך ולחשוב על איזה עולם מדהים אני חיה בו.

אולי מחר זה כבר לא ירגיש ככה, אולי זאת רק אופוריה של החלטה נכונה, מי יודע.

הדבר היחיד שבטוח כרגע זה שאני הולכת לישון עם חיוך ולחשוב על מלא דרכים פתוחות שמחכות לי.

זה מצחיק כמה שזה עצוב - איך כלאתי את עצמי.

אני נמצאת בתוך הבית ולמרות שיש לי מפתח, ולמרות שאני יכולה ללכת - אני לא מסוגלת לזוז.

אני תקועה  בין 4 קירות ולא יכולה להימלט ומה שהכי פתטי בכול הקטע הזה הוא שאני זאת שמחזיקה את עצמי כבת ערובה.

אני לא יכולה לתפקד למרות שיש לי את כול הסיבות למה כן.

how important it is in life not necessarily to be strong... but to feel strong

וזה כ"כ נכון. אם אתה מרגיש חלש אתה מרגיש מנוצח. אתה מרגיש שלא שווה לך להילחם על כלום ואני מדברת מניסיון.

אני רואה את אלו שרוח הלחימה עוד שייכת להם, אני ראיתי חברות שלמרות שנכשלו במבחן או למרות שלא עברו מיונים בצבא אמרו שהם ימשיכו לנסות. הם לא נתנו לזה להפיל אותם, ואני? טוב... אני זה סיפור אחר. אני נותנת לכול חרא להפיל אותי כי חינכתי את עצמי לוויתור, ללהרים ידיים. אבל לא יותר. דיי. נמאס לי. אני רוצה להרגיש חזקה לשים שינוי, אני רוצה להתמיד ולא לוותר לעצמי ועל עצמי.