Pink Nerd Unicorn

פסח . 

סוף סוף , פסח . 

אני לא יודעת אם להחשיב את זה לחופש או לא . 

כי .. 

מרוב שיעורי הבית שקיבלנו יהיה סיוט . 

אבל עדיין , 

פסח . 

ואין בית ספר , 

ויש יום הולדת עוד מעט . 

אז פסח שמח ♥ 

בכל מקרה .. 

החלטתי לפרסם פה כמה מונולוגים שכתבתי . 

כי אני רוצה לדעת מה חושבים עליהם . 

אם יש לי כישרון בזה .. 

או שאני מקרה אבוד . 

חלק מהמונולוגים לא אמיתיים , 

או מבוססים על דבר מסוים . 

וחלק .. על החיים שלי , 

על הרצונות שלי . 

המונולוגים שלי .. דרכם אני בעצם פורקת . 

הם משמחים אותי , מעודדים אותי . 

הם גורמים לאבן לרדת לי מהלב . 

ואני רוצה שתהיו חלק מזה [: 

-

לבד . פשוט לבד . 
לא משנה מה אומרים , מה עושים . 
כמה מנסים לתמוך . 
עדיין מרגישים פגועים , עלובים . 
בלי אף הרגשה קטנה . 
כל ההרגשה הזאתי , הפגיעה . 
העלבון מכל דבר קטן , 
הגוש המתמשך בלב . 
בכל דקה , בכל שנייה , 
הדבר שממשיך וממשיך , 
ללא הרף , ללא הפסקה . 
לא משנה מה מנסים ליצור , 
כמה שמנסים להפסיק , 
שאחרי שנייה אחת הכל מתפרק . 
הכל נעלם , ושוב מרגישים נפגעים . 
בידיעה שאף אחד לא אשם , אף אחד . 
רק את בעצמך . 
ללא יחס , ללא אהבה , 
בידיעה שאוהבים אותך , אבל את לא מרגישה . 
פשוט מרגישה בעלת לב קרח , 
שאת לא עוזרת מספיק לאנשים שחשובים ממך , 
שמרגישה שאת מתעלמת מהם כל הזמן , 
לא משנה כמה את מנסה ומנסה . 
ולמרות שאת יודעת שהם רואים הכל , 
ושהם חשובים לך הכי בעולם , 
את מרגישה שאת מתעלמת ומתעלמת ומתעלמת . 
ולמרות כל האנשים שחשובים לך , 
את מרגישה שיש אחרים שמאיימים עלייך , 
שלא רוצים בחברתך , ואת לא יודעת למה . 
ובכל זאת , את מרגישה עדיין אשמה . 
וכל זה , בלי ידיעה - למה ? למה את מרגישה אשמה ? 
למה את מרגישה שנואה כ''כ ? 
וכל זה בלי סיבה . 
אבל ידיעה אחת קטנה - שכל זה באשמתך , 
כי כל זה רק את מרגישה , בלי סיבה אמיתית . 
והידיעה הכי פוגעת ,
שכל הזמן את מרגישה כמו שק חבטות בגללה , 
היא הידיעה שלמרות כל האנשים שדואגים לך , 
את תמיד מרגישה לבד . 

-

למה דווקא אני ? למה ? 
מתוך כל האנשים הרעים שהתעללו בי , 
השפילו אותי , צחקו עליי , 
למה דווקא אני נבחרתי ? 
מספיק אני סבלתי . 
או כנראה שלא . 
כנראה שבשביל זה נועדתי , 
בשביל כל הסבל הזה . 
כנראה היעוד שלי זה להיות בובת חוטים , 
פניאדה , פשוט שק חבטות . 
חובטים בי שוב ושוב ושוב , 
ואין לי את הזכות להגיב , לבכות , 
לנסות לשנות . 
הדבר היחיד שאני יכולה זה לבכות ולהתחנן , 
בלי שהדבר יעזור בכלל . 
כנראה שהשם שלי יצא באיזה הגרלה כזאתי , 
השם שלי פשוט נבחר לאבדון . 
ראו את השם שלי , ופשוט אמרו - 
''הא , זאתי , בואו נתעלל בה '' . 
ואני יודעת שכל זה נשמע כמו בולשיט , 
אבל ככה זה פשוט מרגיש . 
שעד שנרגעתי מפגיעה אחת , 
חייבת להגיע החבטה הבאה , 
ופשוט להשאיר את הדמעות רטובות על הפנים . 

-

הדבר הזה קרה באשמתי . 
ועכשיו שום דבר לא יוכל לעזור . 
כל הדמעות הזולגות מעיניי , 
כל הצער והכאב בליבי . 
הם לא בעלי תועלת כלשהי , 
וכמה שהם ממנסים לעזור , לשחרר , 
להרגיש פחות מהכאב שאני מרגישה , 
זה פשוט לא מצליח . 
אני עדיין מרגישה את המועקה . 
ואני יודעת בליבי , 
כל זה בגללי , כל זה באשמתי . 
כל מה שאני מרגישה , 
כל מה שקרה , 
כל הדמעות האלה , 
הם תוצרת עצמי . 
אני יכולתי למנוע הכל . 
אם רק הייתי יודעת שזה יקרה ! 
כל הדבר הזה , התאונה הזאתי . 
אילו רק הייתי מסתכלת כמה שניות לפני , 
שראיתי שהם עייפים , לא במיטבם . 
אולי אז יכולתי למנוע את זה . 
אולי אז . 
אבל עכשיו , כל ההרגשה הזאתי , 
הידיעה שיכולתי למנוע את זה , 
לשמור אותם בשלום , 
גורמת לי לבכות . כי איני ידעתי . 
שהדבר אינו קרה , 
גורמת לידיעה שזו באשמתי , לחלחל במוחי . 
הידיעה הזאתי , 
שהיא הייתי גורמת להם להישאר , לנוח קצת , 
כל הדבר הזה אינו היה קורה . 
אילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור . 

-

אני מנסה לנשום , אבל לא מצליחה . 
מנסה בכל כולי , 
אבל עדיין מרגישה נחנקת . 
מרגישה כאילו נגמר האוויר , 
מרגישה חיוורת , 
כאילו מישהו נשך אותי עכשיו , 
חתך אותי , פצע בי , 
עשה הכל בכדי שאפגע , 
והנה הוא - ביצע את עבודתו , 
והצליח . 
אותו האדם , אם החיוך היהיר , 
העיניים המאיימות , 
הידיים הקצרות והיבשות . 
אני מתחילה להתנשף במהירות , 
שוב ושוב ושוב , 
אבל לשווא . 
כל האוויר הזה נעלם , כאילו לא היה , 
כאילו לא נשאר דבר . 
הדמעות לאט לאט זולגות מן עיניי , 
ואני ממשיכה שוב בניסיונות לנשום , 
אבל מה הטעם ? 
אין שמץ קטן של סיכוי לנשימה אחת קצובה , 
שאולי תעזור לי בכל זה . 
זה מרגיש כאילו ... 
שאבו את כל האוויר ממני , 
בכדי לנסות לפגוע בי יותר . 
והנה אני , 
בוכה , פגוע , מרגישה שרוטה בכל גופי , 
רק כדי לגלות שכל מה שרגשתי עד עכשיו , 
כל מה שראיתי בו לפני זה , 
כשהעיניים המאיימות נראו עדינות , 
כשאותו החיוך היה מושלם .. 
אותם הפנים .. והידיים , 
שבטחתי בהם ממש , 
רק רצו כל הזמן הזה לאיים עליי . 
כנראה ככה זה מרגיש שתוקעים לך סכין בגב.

-

אני פותחת את הדלת ,
ומוודאת שאף אחד לא רואה . 
יד אחד מחזיקה את התיק הקטן , 
ביד השנייה את הלב . 
השעה עכשיו 1 בלילה , וכולם בבית ישנים . 
אני רצה החוצה את העולם הפתוח , 
ומנסה להתרחק כמה שיותר . 
פשוט ככה שיותר . 
להרחק כמה שיותר מהעולם שחייתי בו עד עכשיו , 
העולם מלא התעללויות והקשיים , 
לזרוק את כל זה לפח ולשכוח מהכל . 
כי כבר לא יכולתי לסבול את כל זה . 
אני רק ילדה שרצתה לחיות חיים רגילים , 
ללמוד , להתאהב , לקבל ניסיון לחיים , 
אבל במקום זה קיבלתי חיים מחורבנים . 
חיים שבו התעללו בי ופגעו בי כל הזמן . 
חיים בהם הכל הדרדר . 
ל'הורים' שלי לא יהיה משנה , אני בטוחה . 
לא יהיה להם אכפת בכלל שאני הלכתי . 
נדיר שהם בכלל זוכרים את שמי . 
כמה שוטים , ואולי גם חפיסת סיגריות -
והם כבר ישכחו מקיומו לתמיד . 
אני מגיעה לספסל בקצה השני של השכונה , ומתיישבת . 
מה אני יעשה עכשיו ? 
מה יקרה עוד לחיי ? 
אני לא יודעת , 
אבל אני בטוחה שזה יהיה יותר טוב ממה שהיה מקודם . 
(לא אמיתי)

-

אני רץ לחדרי , ופותח את הפייסבוק . 
נזכר בכל הזכרונות , המקרים ממקודם , 
בכתובת המרוססת על לוקרי . אותה כתובת ''מתרומם'' . 
בכל קבוצת הפוטבול שהחלה לתקוף אותי , 
רק בגלל מי שאני . שונה . 
שאני לא סתם עוד שחקן פוטבול שטחי , 
בריון פחדן . 
הייתי כזה , הייתי . עד שהבנתי שאני הוא מי שאני . 
שאף אחד לא יכול לשנות אותי . 
או שיקבלו אותי , או שלא . 
אני נכנס לוול שלי , מקווה לטוב , 
אבל פחות יודע שלא . לא יהיה . 
אני עובר לי בין כל הסטטוסים , 
האיומים , הקללות . 
''הומו'' קראו לי , ''קוקסינל'' , ''אולי תחזור לארון ?'' 
''חסר תועלת שכמותך'' . 
הם המשיכו , וניסו לפגוע . 
כל הביה''ס יודע , כל השכונה , כל העיירה !! 
בזה אני בטוח . 
ואף אחד לא מקבל אותו פה , אף אחד . 
כולם יודעים שאני שונה . שאני מיותר . 
מנודה . 
ולחשוב שאני הייתי פעם מאותם אנשים שפוגעים , 
מגעילים לאנשים . 
אני מנסה לעצור את הדמעות , אבל בלי טעם . 
הן ממשיכות וזולגות מעצמן . 
כנראה זה מה שהם ציפו ממתרומם שכמותי , 
מאחד שכל מה שהם יעשו וימשיכו , זה רק לפגוע . 
אולי פשוט אני באמת יועיל יותר בקבר .
(מבוסס על הדמות דיוויד קרופסקי מ-Glee, עפ"י סצנה שלקוחה מהעונה ה-3 , פרק 14)
-

זהו , הוא הלך . 
אני לא יראה אותו יותר . 
פשוט נעלם לו , 
לנצח . לעולמים . 
הדמעות מתחילות להרטיב את פני , 
ולא משנה כמה פעמים אני מנסה להפסיק אותם , 
כמה מנסים לעודד , לעזור , 
הן ממשיכות לזלוג , לא מפסיקות . 
מכיוון שהוא לא יחזור יותר , 
האהבה שלי מתחת לאדמה , 
ואיתו גם חלק מליבי . 
שתיקה , ללא מילה העולה בראש . 
רק דממה , ודמעות . 
אלו הדברים היחידים שאני מסוגלת עליהם . 
בעודי נזכרת בכל הרגעים שלנו ביחד , 
באותם רגעים שמחים , אהובים , 
רגעים שקיוויתי שימשכו תמיד , 
ללא הפסקה . 
אותם רגעים שנקטעו , שלא יהיו יותר , 
באותה דרך שנתלשו חייו ממנו . 
הלוואי והיינו יכולים להיות ביחד , 
אפילו רק עוד רגע אחד , 
שאולי לראות אותך שוב , את חיוכך , 
ולהרגיש שוב את האושר שלי , 
איך ידעתי שאני אהיה אהבתך לנצח . 
אבל כל זה נגמר , לא יהיה יותר . 
לא משנה כמה ננסה , לא נצליח . 
איבדתי את אהבת חיי . 
הלוואי והייתי יכולה רק להחזיר את הגלגל לאחור , 
ולהחזיר אותו עליי .
(מבוסס על השיר Moments של One Direction)
-

אני מסתכלת לכל צד , לכל מקום קטן . 
מנסה להתעלם , אבל זה לא אפשרי . 
אני מנסה לעצום עיניים , 
להוציא את כל זה ממוחי ,
אבל בידיעה שזה יישאר , תמיד . 
אני מסתכלת לימין , לשמאל , 
כל הזמן אני רואה אותם , 
את כל אלה המאושרים . 
את כל הזוגות , אלה שזכו לאהבה . 
את כולם מתנשקים , מתחבקים . 
ואני נבלעת מקנאה , מרגישה מועקה . 
מרגישה את אותו כאב בלב , 
אותו הכאב שאני מרגישה כל פעם שאני הולכת ברחוב , 
כל פעם שאני רואה זוג קטן מרגיש ביחד . 
בכל הפעמים האלה .. אני פשוט לא יכולה לשרוד . 
כי אני מקנאה בהם , מקנאה כל כך . 
מקנאה בכל אלה שמצאו אהבה ! 
מקנאה בכל אלה שהתנשקו בפעם הראשונה ! 
מקנאה בכל אלה שיש להם עם מי להתכרבל ! 
ואני ... פשוט לבד . כמו תמיד . 
כל האנשים שמוצאים אהבה , 
כל אלה שיש להם על מי לחלום , 
כל אלה שמרגישים פרפרים בבטן בכל נשיקה קטנה . 
כל אלה .. שחוו את הדברים שאני איני חוויתי . 
אני רוצה להיות מבעלי המזל האלה , רוצה מאוד . 
אבל כשחושבים על זה - זה בכלל לא אפשרי ! 
כל חיי הייתי בדד ! 
אף פעם לא השגתי אהבה !! 
כל האנשים שהיו לי רגשות עליהם .. פשוט התעלמו מהם . 
כי זאת אני .. ילדה בלי אהבה . 
ילדה מוזרה , שלא מגיע לה שמישהו יחשוב עליה , 
ינשק אותה , יספר לה כמה הוא אוהב אותה . 
ואולי זה קצת הזוי , אבל כן , 
זה גורם לי להרגיש פשוט שווה , פשוט אהובה . 
זה גורם לי להרגיש כאילו לא מגיע לי , 
כאילו אני לא מספיק טובה בשביל לחוות את הרגש המדהים הזה . 
וכן , אני יודעת שהאהבה בסוף כואבת , 
אבל היא כואבת גם עכשיו , 
כשאתם כל כך משתוקקים למצוא אותה , ויודעים שאין סיכוי . 

-

זה רק קומץ מהמונולוגים שלי , יש עוד הרבה . 

ואולי בקרוב אני יפרסם עוד ♥