רחוק מהמציאות

פשוט לבד לי, לבד לבד לבד.

אנשים מתים, יותר מדי, ואלו שלא פשוט נעלמים.

כל אחד והבעיות והחיים של עצמו.

(והתפטרתי מארומה. לא יכולה יותר עם החרא שלהם.)

קשה לי להתמודד מול עצמי.

בינתיים הדכאון חזר. בהדרגה, אמנם, אבל 4 שנים של היאבקות הולכות לשווא לאט.

ואני כבר לא מצליחה להיאבק עוד, פשוט נמאס נמאס נמאס לי.

וכל כך לבד לי. כלכך.

אוף, אני נשברת לרסיסים.

והפעם, אפילו שאני לא מחביאה דבר, אף אחד לא רואה.

זה ממש כואב להרגיש לבד עוד פעם, אפילו כשאני מוקפת בהמון אנשים.

מצטערת, אבל אני לא יכולה לחייך כשאין לי כוח להחזיק את עצמי. אני מרגישה כמו סמרטוט.