רחוק מהמציאות

ביום רביעי סתמי אחד בשש בערב אני נעמדת ומקלפת ממני את מעט שכבות בגדיי, המכוסים בגשם של אחר הצהריים.

הנערה במראה שמולי נעמדת עירומה ומסתכלת בי, מנסה לחפש פגמים שהיא לא תמצא.

שני צעדים וחצי סיבוב ברז והמים מתחילים לזרום במעלה גופי, מלטפים כל סנטימטר מעורי.

פעם אחרונה שתלטפי אותי.

על לחיי זולגות טיפות מים, או שאולי אלו טיפות הכאב שלי.

פעם אחרונה שתבכי עליי.

ידיי נלפפות אחת סביב השנייה במעלה מותניי וחזי ומחבקות ומרגיעות אותי, במקומך.

פעם אחרונה שתחבקי אותי.

במוחי מצטיירת דמותך, ואני מנסה לגעת בך ולתפוס בידך – שלא תברחי שוב, אבל את נעלמת.

פעם אחרונה שתראי אותי.

אני מתיישבת על רצפת המקלחון וטומנת ראשי בין ברכיי.

לטפי אותי והרגיעי את דמעותיי שלא יורדות, בכי עליי דמעות אושר וחבקי אותי, תאהבי אותי בכל לבך.

אני מנגבת את הטיפות שעל לחיי ונעמדת. חצי סיבוב ברז נוסף ואלו אדים רותחים שיורדים עליי.

הם שורפים את לטיפותייך, מייבשים את דמעותייך, מפרקים את חיבוקייך, הורגים את אהבתך.

אני עוצמת עיניים ומסובבת שני סיבובים לאחור, וזהו. פוקחת עיניים ופותחת חלון לאוויר לנשימה.

ביום רביעי סתמי אחד בשש בערב אני נעמדת ומדביקה אליי את מעט שכבות בגדיי, היבשים מדמעות עלייך.

הנערה במראה שמולי נעמדת לבושה ומסתכלת בי, מנסה לחפש פגמים שהיא לא תמצא. והיא לא מבינה למה את לא נותנת לעצמך לאהוב אותה כמו שהיא אוהבת אותך.