רחוק מהמציאות

מרגע לרגע ומיום ליום שום דבר לא משתפר.

חשבתי שמשתפר, כן.

חזרתי לעבוד בארומה, מצאתי אפילו מחליף כדי שאצא עם הבנות לכינרת.

אבל...

נפרדנו, וזה לא בא מהצד שלי. (ואל תדברו על זה איתי, טוב? תודה.)

אני לא יודעת איך זה תמיד קורה לי, שאני בשיא הפריחה שלי והאושר שלי ואז הצד השני בא וקוטע הכל בטענה שחייתי בבועה ורק אני מרגישה טוב בקשר הזה.

לעזאזל עם זה.

אם ככה מרגישה אהבה אני באמת לא רוצה להתאהב יותר.

אני רוצה שהלב שלי יהפוך לאבן, להיות אדישה למגע ומראה הסביבה שלי.

אני לא רוצה להרגיש. כלום.

שמישהו יקים אותי מהסיוט הזה.

אני כבר בתחתית, מה האבן הבאה שתיפול עליי?

פשוט לבד לי, לבד לבד לבד.

אנשים מתים, יותר מדי, ואלו שלא פשוט נעלמים.

כל אחד והבעיות והחיים של עצמו.

(והתפטרתי מארומה. לא יכולה יותר עם החרא שלהם.)

קשה לי להתמודד מול עצמי.

בינתיים הדכאון חזר. בהדרגה, אמנם, אבל 4 שנים של היאבקות הולכות לשווא לאט.

ואני כבר לא מצליחה להיאבק עוד, פשוט נמאס נמאס נמאס לי.

וכל כך לבד לי. כלכך.

אוף, אני נשברת לרסיסים.

והפעם, אפילו שאני לא מחביאה דבר, אף אחד לא רואה.

זה ממש כואב להרגיש לבד עוד פעם, אפילו כשאני מוקפת בהמון אנשים.

מצטערת, אבל אני לא יכולה לחייך כשאין לי כוח להחזיק את עצמי. אני מרגישה כמו סמרטוט.