רחוק מהמציאות

רגעים קשים, מנסה לנשום מעט
מחפש דרכים והזמן עובר לאט
רציתי לשאול אותם "מתי הסיוט הזה נגמר?"
הבטחתי לחזור מכאן

נלחם בעצמי, חוסם זכרונות
נקרע מבפנים, פוחד לנסות
מרוב הכאב כבר לא מרגישים
מביט מהצד ולא מאמין

הימים עוברים ואולי אחלים איתם
מאבד תחושה, מנסה לצעוק, נכנע
הכל נעלם עכשיו, השקט חזק יותר מכל
אני לא אחזור מכאן

[סינרגיה,

כל מילה יותר כואבת מהקודמת]

שביום אחד החיים שלך יכולים להשתנות ב180 מעלות?

ומה זה בכלל אומר על מה שעומד להגיע?

האבסורד ביותר זה שאני רק ממשיכה להתבלבל עוד יותר.

לא למצוא את עצמי, ואפילו לא לדעת מאיפה להתחיל לחפש.

אני רואה אותה בכל מקום, בכל נשימה שלי.

אני מרגישה שאני לא נושמת בלעדיה.

ובכל זאת, משהו מחזיק אותי ככה. אומר לי שאני צריכה את הלבד שלי.

זו התחושת בטן שלי.

זו שהבטחתי לעצמי שאקשיב לה בפעם הקודמת כשטעיתי ונכוויתי.