אני כ"כ פיקח שלעתים אינני מבין מילה ממה שאני אומר -אוסקר ווילד

פתאום בכיתי. בלי אזהרה, בלי התכוננות נפשית, פשוט בכיתי. 

אני לא יודעת על מה ולמה. החיים שלי בסה"כ טובים. אין לי הרבה דברים להתלונן עליהם, באמת שאין.

הוא אמנם די הפסיק להתייחס אליי ואני די הפסקתי להתייחס אליו. אני לא יודעת למה. אני מניחה שהוא פשוט לא יודע איך לעכל אותי. אני בטוחה שאני שונה מכל הבחורות האחרות שהוא היה איתן. לא יותר טובה, פשוט שונה. 

אני בן אדם מאוד סגור והוא בן אדם מאוד מ א ו ד פתוח. אנחנו כ"כ לא מתאימים וכנראה שזה מה שמשך אותי אליו. קסמה לי היכולת שלו להתחבר עם אנשים במהירות ולמצוא כל הזמן על מה לדבר. זה מגניב לדעתי, כי זה תמיד משהו שניסיתי להיות. לדעתי, אצלי זה רק נראה מגושם ומוזר, קצת רובוטי כזה, לא מתאים לי. אני בטוחה שגם קסמו לי המחמאות שלו. אמנם אני רוצה להגיד לעצמי שאני מעל לכל הדברים האלה ושזה לא עושה עליי רושם, אבל אין מה לעשות. לשמוע מחמאות על עצמך (כשזה לא בא ממך) זה כיף. 

ובנוסף לכל זה, רציתי להיות מאוהבת. רציתי את הריגוש הזה שבזוגיות ובהתחלה הזו... חיפשתי את זה. אבל בגלל הסגירות שלי, בלמתי אותו. הוא לא ידע מאיפה לגשת ואיך להתקרב לכל המחסומים סביבי. צריך תותחים כבדים כדי להפיל את החומות, והוא כנראה לא התחמש מספיק טוב. חבל לי מצד אחד, כי אני יודעת שזה כן באשמתי באיזה שהוא מקום, אבל לעשות שינוי של אופי ולנסות להפיל את החומות שבניתי סביבי מאז ומעולם זה כמעט בלתי אפשרי. החומות האלו כאילו תמיד היו שם, שומרות עלי מפגיעה. 

קשה לי מאוד לסמוך על אנשים. אין לי סיפור קורע לב על כך שבגדו באמון שלי בצורה בלתי ניתנת לסליחה. זה פשוט אני, ככה נולדתי. עד שאני סומכת על בן אדם ומגלה גם דברים על עצמי לוקח המוןהמון זמן כי אני יודעת עד כמה אנשים יכולים להיות הפכפכים. ולא לכולם יש את הסבלנות הזאת. ובצדק. 

זה מרגיש לי כאילו אני אף פעם לא אמצא את הבן אדם המתאים לי, כאילו אף אחד לא ירצה לפרוץ את החומות שלי וירצה להכיר אותי. אני יודעת שזה ממש מפגר לומר את זה מפאת גילי הצעיר, אבל זו ההרגשה עכשיו. כולם מחפשים ציצים ותחת ומשהו לזיין ולאף אחד שאני מכירה לא באמת אכפת האני הפנימי. אני מרגישה קצת שונה בגלל זה. כאילו רק לי אכפת מכל הדברים האלה. רק אותי מעניין להכיר את הבן אדם באמת ולעומק ולדבר איתו על כל הנושאים בעולם ולהרגיש כאילו אני יכולה לשבת איתו לנצח ורק לדבר ולהיות ביחד.

הקליפה החיצונית כ"כ לא חשובה בעיני. ברור שיופי חיצוני מושך אותי, אני לא רובוט. אבל אם אין כלום מאחורי זה, אני אעדיף בלי לחשוב פעמיים מישהו עם אני פנימי עשיר. אני יודעת שאיך שאני נראית לפעמים מושך אנשים, אבל כשבן אדם רוצה אותי רק בגלל איך שאני נראית זה כ"כ סתמי בעיני. אין לזה שום משמעות. אם אין את העניין האחד בשנייה, את הרצון לגלות עוד ועוד רבדים באישיות שלא ידעתי קודם אז מה המטרה? 

אולי החשיבה שלי קצת לא מתאימה לדור שלי. או לגיל שלי. או שסתם פשוט לא מצאתי את הבן אדם הנכון שיחשוב כמוני.

כולם רוצים שאני אקשיב להם ואייעץ להם ואשמע את כל הבעיות שלהם בחיים אבל את אף אחד זה לא מעניין לשמוע גם אותי. יכול להיות שאם מישהו ירצה באמת לשמוע אותי ולהקשיב לי, החומות לאט לאט יפרצו והכל יצא. 

אבל בנתיים, המחשבות שלי ישמרו אצלי, וקצת בבלוג שלי ואולי מישהו גם יקרא את זה אז גם אצלו :) 

שיהיה לילה טוב, ושבוע מקסים