trainspotting

איזה צחוקים! לא זכרתי שכתבתי את ההתלבטות בפוסט הקודם...אנחנו עדיין נפגשים. כבר פחות מתלבטת.

פעם אחת אפילו הסתכלנו אחד על השנייה כמה זמן בלי להגיד כלום ואז פתאום חשבתי לעצמי "פאק יש מצב שזה האבא של הילדים העתידיים שלי?".

ראינו ביחד דדפול 2 והיה שם באחד מהקטעים המצחיקים את השיר של אנני, שפתאום נזכרתי שכשהייתי קטנה מה זה אהבתי אותו.

הייתי שומעת אותו בלופים לפני השינה. 

עכשיו חזרתי לפעמים לשמוע אותו בלופים כשאני מדוכדכת.

ופתאום שמתי לב שמצד אחד זה יכול להיות השיר הכי אופטימי בעולם, ומצד שני השיר הכי עצוב בעולם.

באופן שטוח, זה שיר אופטימי כי לא משנה מה יהיה היום, תמיד יש את מחר שיבוא ויציל אותנו מהצרות של היום.

אבל השורה "You're always a day away" יכולה להתפרש גם כ"המחר הזה אף פעם לא בא, הוא תמיד במרחק של יום מכאן".

קיצר פתאום כל האופטימיות של השיר נהרסה לי וזה הפך להיות השיר ממש עצוב בשבילי.

מתי המחר שלי בא חברס?