עומדת מהצד השני של הקיר

זו רק אני

לבד עכשיו

כבר אין ציפיות

גם הן פרחו להן

ואני נשארתי לבד

בלי מחשבות

הן מתאדות לי מהראש

בלי שליטה

אני הולכת לאיבוד

זה מבוך שלם

ובעצם רק קיר מולי

ואני

כל כולי

עומדת מהצד השני של הקיר

זו רק אני

לבד עכשיו.

כבר קבענו מראש שאנחנו עושים את זה סתם בשביל הכייף. "בלי מחויבות".

איך אני תמיד נופלת על אלה?..

ובכל הזמן הזה חייכתי, כי הוא היה איתי. ונכון, הכל היה בינינו. לא סיפרנו לאף אחד. חוויה אישית של שנינו. והיה לי כייף.

ולאט לאט גיליתי שהכייף מהמפגשים הקטנים שלנו בשעות הקטנות של הלילה לא נובע בכלל מהמפגש עצמו, אלא מהעובדה שאני איתו.

וזה היכה בי.

חשבתי שאני חזקה. שאני מעבר לרגשות.

טעות.

לא רציתי לטעות הפעם.

אבל כן, יש שם משהו למרות העובדה שאני כל כך לא רוצה להודות בזה.

אני אוהבת שהוא נוגע לי באף, בכוח, למרות שאני שונאת, רק כדי שאני "אתגבר על זה".

ואני אוהבת שהוא צוחק עלי כי אני צוחקת מכל שטות. שיש לי הומור מוזר משלי.

ואני אוהבת שהוא שם. שאנחנו לבד. שהוא מסתכל עלי.

ועכשיו?.. לא התראינו שבועיים, ואני רק מתאפקת לא לשלוח לו הודעה. אני לא יודעת מה קרה פתאום, היינו מתראים לפחות פעם אחת בשבוע.

מה קרה?...

כן.. אני מודה, אני מתגעגעת...