LET ME HEAR YOU SAY

יום הזיכרון תמיד נגע לי במקום כלשהו, תמיד איכשהו התחבר אלי.

אבל שנתיים.

מי היה מאמין...

כבר שנתיים שאתה לא איתנו.

שנתיים שהתמונה שלך מעלה מחנק לא מוסבר בגרון.

שנתיים שהזכרונות של החיוך שלך ממיסים לי את הלב.

שנתיים שכל פעם שמישהו מזכיר את השם שלך כולם משתתקים.

שנתיים שמזכירים אותך בלי הפסקה,

שנתיים שתוהים מה קרה,

שנתיים שלא מבינים,

שנתיים.

שנתיים שבכל פעם שהתמונה שלך עולה על המסך והקול העבה מקריא "עומר ברנד. נפל בעת מילוי תפקידו הצבאי" הדמעות פשוט לא מפסיקות...

קרובים לא היינו,

אפשר לחשוב כמה הכרתי אותך...

היית מדריך שלי שנה, ניהלנו שיחת נפש אחת בחיים (שמשום מה חקוקה לי בזכרון וכנראה שלא תצא משם), ומידי פעם במדרכות של הקיבוץ, חיוך פה, שלום שם..

אבל מאז שהלכת המחנק לא יוצא מהגרון.

והיום, אני נשבעת, כשאמרו את השם שלך וקולות של משיכות אף עלו מכל מקום, היום הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, הולכת להשבר, הרגשתי בחילה והראש דפק... אולי מהתרגשות, ואולי סתם כי אני חולה כבר שבוע.

אבל עומר,

בלעדיך כלום לא אותו דבר, כלום לא כמו שהוא יכל להיות.

או כמו שאמרו היום ב"בופור" שראינו בחטיבה כולם ביחד לפני הטקס- "מי שהולך לא מבין שסביבו נהרסים חיים שלמים, עולם שלם מתנפץ".

עומר ברנד,

;1986-2005

נזכור תמיד.

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה בשנה שעברה עברה לי צמרמורת בגוף. כל פעם שאני שומעת אותו זה קורה מחדש.