אני לא מתגעגעת לחיים כמו שאני מתגעגעת למתים, וזהו שורש הבעיה, העצב החשוף, המחשבה הבודדה שמלווה אותי בזמן ובמרחב ובשתיקה המעיקה. אני בוהה במספרים שעל הצג ולא שולחת לכם אף הודעה כי אתם יכולים לענות והם לא. אני לא מקבלת את זה. אני לא מסוגלת לסיים להתאבל על זה, זה נכנס לתוכי ונאחז בכל האיברים וזה מכאיב לי כאבי פאנטום שאני תקועה בין לבין, מצמידה את הראש אל האדמה בשביל קצת חיבה מרוחות הרפאים שלי. אני קוברת בחיים את מי שנשאר, אני לא מצליחה לשלוט בזה בכלל.