ובעולם ההוא לא היו שעונים. אמרת חכי לי כאן וכששאלתי לכמה זמן צחקת והצבעת על קוביות קרח שהוצאת מהמקרר. עד שהאחרונה תימס, הבטחת. הבטתי מהחלון בזמן שלא היית ואף אחד לא הסתכל בשום צג מסנוור. ילדים שיחקו קלאס והורים קראו עיתון. בזווית הרחוב ראיתי טלפון ציבורי. שנים שלא ראיתי אחד מאלה. רציתי לשאול איזה שנה זאת אבל לא היה לי את מי לשאול. התבוננתי במדף הספרים שלך וכששלפתי אחד ודפדפתי בו מצאתי עלה מיובש. שמחתי. אנחנו בשנה בה אנשים עדיין שומרים עלים ופרחים בין דפיו של ספר עבה. שמחתי.

כשהקוביה האחרונה נמסה ידעתי שאתה לא חוזר, אבל חיכיתי בכל זאת. יכולתי להרגיש איך בחוץ השמש שוקעת והילדים רצים אל הבתים שלהם, להתרחץ ולאכול את ארוחת הערב שלהם עם ההורים, כולם באותו השולחן, כי השנה היא כזאת בה כולם יושבים לאכול ביחד ובאותה השעה. דעתי הוסחה ממך וחשבתי כמה טוב היה להיות ילדה ופתאום הייתי בדיוק כזאת. ולא ידעתי מה הזמן, רציתי לרוץ הביתה גם אני ולהתקלח ולשבת אל השולחן, אבל זה לא היה העולם שלי ולא היה לי לאן ללכת בכלל אז נרדמתי.

בבוקר עמדת וחיכית ליד הספריה. העיניים שלך היו אדומות כל כך. אמרת שצריך לתקן את הזמן, שצריך לתקן את הזמן לפני שמשהו רע יקרה. אמרת את יהירה אם את חושבת שאת לא תמותי באמצע הסיפור, את יהירה אם את חושבת שיש כרונולוגיה לדברים. פתאום יש מן ריח כזה בחדר ואתה מת, אני נזכרת שאתה מת כבר זמן מה. אני רואה אותך מולי ואני לא מבינה, והראש שלי כואב כל כך. אני רצה אל הרחוב ואני מחפשת את הבחור עם המעיל הכי גדול שם ואני שואלת אותו אם יש לו איזה רולקס למכור. כשהוא מראה לי את בטנת המעיל האדומה כל פיסות המתכת דמויות השעונים האלה שתלויות לו על הבד ריקות, אין מחוגים אין ומספרים ואני לא יודעת איך לתקן את זה. אני בוכה והדמעות שלי כחולות כמו האשליה שלאוקייאנוס יש צבע. אני חוזרת אל החדר ואתה לא שם, אני לא יודעת איך לתקן את זה. הקרח שוב עומד שם. אני פותחת את הספר ואני מוצאת את העלה ההוא והוא ירוק וחי. 

אתה אומר חכי לי כאן ובעולם ההוא לא היו שעונים אז עמדתי ליד החלון או הבטתי בקוביות קרח נמסות. באור יום שמודיע לאנשים מתי מותר ומתי אסור להיות בחוץ, ולפני שאני שמה לב אני אישה זקנה ואתה בא לקחת אותי סוף סוף ואומר רואה שלא עבר שום זמן בכלל, ואתה צודק. אפשר למות באמצע, הייתי יהירה על שחשבתי אחרת. איך העיניים שלי, כבר אדומות מספיק?