אני לא מתאימה לתבנית הזאת. לפעמים זה גורם לי לחייך, ולפעמים זה גורם לי לבכות. הבטריות מחכות על השולחן וכבר חודש שהשעון לא זז אפילו טיפה, אשליה קטנה ונחמדה שיצרתי על הקירות המלוכלכים של החדר. במראה המלבנית יש מישהי שמביטה אליי באדישות ואני כבר לא מזהה שום דבר ממנה חוץ מהשפתיים החתומות. אני אף פעם לא מחייכת לאנשים ואף פעם לא מחייכת בבבואות, לא חייכתי בתמונת המחזור ולא חייכתי בתעודת הזהות. זאת לא הזהות שלי, ואני לא רוצה להיות לכודה בה יותר. זאת רק תזכורת תמידית לימים ההם ולהתעקשות המטופשת של החיים ללמד אותי לשרוט ולאחוז בציפורניים. אני יודעת כל מה שיש לדעת על ציפורניים. כדי לא לשרוט מתוך שינה הייתי ישנה עם גרביים על הידיים.

מגיעה שעה בה אין אפילו מחשבה שלמה אחת בראש, הכל שבור ומרוסק זה בזה ולהושיט יד אל התערובת זה לא לדעת מה יתקבל. אני לא אוהבת את אי הידיעה. ישבתי בענן עשן לבן והשפתיים הסדוקות שלי ניסו לנשום את כל החמצן שאפשר לפני שהעיניים יעצמו. רק קול של ירייה יכול להעיר אותי, אז אני ישנה כמה שמתחשק לי. קודם כמה שעות ואחר כך כמה ימים, ולפני שאני קולטת אני לא מצליחה לצאת מהמיטה. הגוף שלי כמו טופי, נמתח וחסר עצמות. אני מסתכלת על האצבעות ורוצה טיפה יותר אורך, טיפה יותר גמישות. נראה לי שהיום הזה נגמר.