זמנים יגידו - אין לדעת

נזכרתי לא מזמן במשהו שעשיתי בהיותי עולל מטופש (לא שעכשיו אני נוטף חוכמה ומשפריץ דעת אבל הכל יחסי).
ומעשה שכך היה:
כוכבה המחנכת (זה היה כיתה ד' אני מאמין) ערכה בכיתתנו תחרות מסוג כלשהו(?) אני כבר לא זוכר בדיוק מה,

אבל היה הצורך למדוד זמן של משהו (או מישהו?).
כמובן שמורות תמיד מצוידות בשעונים אנלוגיים לא אופנתיים (שעונים שהם מתנת העירייה ברוב המקרים) וכוכבה, "כוכי" בפי הילדים,
שהייתה מורה לא יוצאת מן הכלל פנתה לעזרת הקהל לאמור: "למי יש שעון עם סטופר? קוצ'י מוצ'י."
קאט! תראו אותי:
יושב איפושהו בצד. רק בורא כל יודע מה הלך לי בראש באותו רגע, (יש לשער שזה היה: "אני כל כך עלוב ומסכן. אני יודע
מה יביא לי את הגאולה. אני כל כך יודע מה יגרום לי להראות סופר מגניב. אני אקפוץ ואני אגיד ש-לי, לי יש שעון עם סטופר!")
זה הזמן לספר על השעון שהיה לי באותו רגע, אותו משום מה לבשתי על יד ימין.
נתחיל מזה שזה לא היה מסוג השעונים שבתכנון המקורי שלהם נכללה הפונקציה 'שעון עצר'.
הוא היה צהוב.
הוא היה דיגיטלי, עלה קרוב לחמישה שקלים חדשים ונקנה קרוב לוודאי בתחנה המרכזית הישנה בת"א.
אז הנה אני, צועק ש-לי, לי יש שעון עם סטופר. אבל לא רק אני מתנדב, גם לרועי יש שעון משוכלל.
רועי הוא בחור מגניב בכלל ובפרט כי יש לו באמת סטופר.
אני מוכרח להודות שלא היה לי סטופר בשעון. כל מה שהיה לי זה אפשרות לכוון את השעה ולראות את השניות רצות, וזה לא באמת סטופר.
בכל אופן, הנה אני, בקדמת הכיתה עושה מעצמי צחוק. מה שהיה למדוד, מה שזה לא היה, כבר רוצה להתחיל אבל אני מעקב את המאורע,
אני עושה כאילו שאני מתעסק עם ה"סטופר" בזמן שאני מחכה שהשניות יתאפסו.
האם אפשרי לרדת נמוך יותר מפה?
בסוף רועי אמר לי שכדאי לי להפסיק להשלות את עצמי ואת הכיתה ושכדאי לי לחזור ולתפוס את מקומי. (איך שילד בן 9 היה אומר את זה)

אני עד היום לא בטוח מה הניע אותי לעשות את זה, מה שבטוח זה שהייתי ילד עם תפיסת עולם חולנית.
עד היום אין לי שעון עם סטופר אבל אני כנראה אצטרך לקנות אחד בשביל הצבא.
כן, אני כבר רואה את עצמי בטירונות עם השעון החדש שלי.
אנחנו נעמוד במסדר, המפקד ישאל למי יש שעון עם סטופר.
"לי, לי יש שעון עם סטופר הוד מעלתך המפקד!"
"יפה מאוד! עכשיו צא לשלושה סיבובים מסביב לרחבת הדגל ותמדוד כמה זמן זה לוקח לך! רוץ!"

אני חושב שחלק מהעניין הוא שתמיד חשבתי שאני טיפוס פרוטגוניסטי.
בעל יכולות מופלאות המיחדות אותו משאר האנשים, העתיד צופה לו גדולות.
בדיוק כמו ד'ארטאניאן הצעיר.
זריז ועז לב, אביו לימד אותו כל שניתן לדעת על אמנות השימוש בחרב.
בעל מבט חודר וחרב גדולה, שש אלי קרב כל אימת שכבודו עומד על הפרק.
משוטט הנה והנה ברחבי פריס העליזה עם חבריו, מתרועע עם נסיכים, מזיין נסיכות ומוריד קנקן בירה בפונדק כלשהו כשהזמן לא לוחץ.
לכן, ילד שאומר "התפלל לאלוהיך תפילה אחרונה, יום הדין הגיע. היה מוכן לפגוש את להב חרבי!" הוא ילד בעל תפיסת עולם חולנית,
ואני מוכן לשסף את גרונו של כל מי שיטען אחרת.

אגב, אלכסנדר דיומה שכתב את שלושלת המוסקטרים כתב עוד כמה ספרים שבכולם מופיע "הגיבור בעל המבט הזועם, עוול גדול נגרם לו,
עתה ידעו אויביו את טעמה המר של הנקמה" ואני חושב שגם הוא היה ילד מתוסבך בשלב כלשהו.
אלכס דיומה, ביחד עם אלכס פלמינג, אלכס בל, אלכס מוקדון (לא נשכח את אלכס פן) ועוד רבים אחרים מייצג את ציבור האלכסים הדגולים
שאל שורותיהם אני שואף להצטרף ביום מן הימים.
כמו שאמרתי על עצמי, העתיד צופן לי גדולות.

פול מת, גיליתי כמה ימים אחרי שחזרתי.
אולי מזקנה, אולי משברון לב.
למרות יכולתיו הקטלניות הוא היה רגוע, שליו, תמיד מחפש את הפינה החשוכה שלו מתחת לאבן.
לא אוהב להתבלט, אוהב שקט.
בלילה הוא היה יוצא, משוטט ברחבי הטרריום, כובש אבן אחר אבן, עומד וטועם את האויר,
שמא יש איזה חרגול בסביבה.
לפעמים כשהייתי שוכב במיטה לפני שהייתי נרדם הייתי שומע אותו מהלך. הוא עצמו לא יכול להשמיע קולות

אבל רגליו היו משתפשפות בדפנות הטרריום. זה היה מזכיר לי שיש נוכחות נוספת בחדר חוץ מזו שלי והייתי נרגע איכשהו,
מוסר לו דרישת שלום מנטאלית ונרדם.
אני זוכר את כל הספקות שהיו לי כשהחלטתי להשאיר אותו אצלי.
פול הוא העקרב הראשון שלי והיה סיכוי סביר שלא אטפל בו טוב. כמו כן, בניגוד לכמה מינים אחרים של עקרבים שחיים בארץ
פול הוא עקרב מסוכן ויכול להרוג.
בכל זאת החלטתי בעד. בדיעבד היו כמה אנשים נהדרים שהיו קרובים לתחום שעזרו לי לדאוג לו ולהאכיל אותו.
וגם הסתבר שהוא עקרב מאוד רגוע, או שהוא פשוט היה מאוד זקן.

גם עכשיו הוא אצלי. שלא כמקודם, כאשר גופו היה מתוח וזנבו היה זקוף עתה הוא רופס וחסר רוח חיים.
הוא היה מאוד מרשים כאשר היה עומד על אבן, מזדקף ומנופף בצבתותיו.
אני רוצה לזכור אותו כפי שהיה, לכן החלטתי להיפטר מהגופה שלו.
כיוון שאינני מאמין בקבורה (משום שהמתים לא צריכים לתפוס מקום) החלטתי לשרוף אותו ולפזר את אפרו במקומות שאהב.
אני מקווה שיעשו לי את אותו הדבר בבוא הזמן.

אז איך הוא התגלגל אלי?
הוא פשוט בא לבית של חומד, היא שמה עליו צנצנת.