אני באמת שלא יודעת כבר מה איתי
מבחינה נפשית אני קורסת.. זה כבר יותר מדיי הכל מהכל..
מבחינתנו,
אני כבר לא יודעת מה אנחנו,
בעצם,
אני יודעת טוב מאוד,
אנחנו חברים (במובן הרומנטי= כאילו בויפרנד וגירלפרנד)
אבל אנחנו כנראה לא בני זוג, לא במערכת יחסים מספיק רצינית
כדי שאני אבין שיש לזה כיוון כל שהוא בכלל חוץ מחברים
נו.. כאלה שרבים,משלימים, צועקים, אוהבים..
זה צריך לשנות סטאטוס מתי שהוא לא?
לפעמים אני מרגישה שחוץ מאהבה אין לנו כלום כאן.
ומצד שני , אהבה היא זו שמחזיקה אותנו כאן לא?
בעולם הזה.
אבל מתי ואם בכלל אני אזכה לגור עם בן הזוג שלי?
עזבו, להנמיך קצת ציפיות,
מתי אני אזכה לצאת עם בן הזוג שלי אל חופשה חלומית?
הוא כן עושה בשבילי מאמצים. אני ממש לא יכולה להגיד שלא,
אני גם לא אגיד שלא מספיק, כי כן מספיק, אבל פשוט לא את
המאמצים שאני רוצה שהוא יעשה אלא על דברים פחות חשובים,
ולפעמים אני מנסה להסביר אבל הוא אף פעם לא מבין אותי
ולפעמים אני מנסה להבין אבל אני אף פעם לא מבינה למה
הסדרי עדיפויות שלנו כל כך שונים.. אבל זה פשוט ככה אנחנו אנשים שונים לחלוטין.
ועדיין אפשר להתפשר, אבל זה כמעט ולא קורה. כי יש עקרונות
דברים שהוא בחיים לא יתפשר עליהם, דברים שאני בחיים לא אתפשר עליהם.
ואז זה נתקע,
דיי, שוב דמעה ועוד אחת,
ואני גם ככה כבר מזמן לא מצליחה להפתח כאן מספיק בשביל לספר
באמת את מה שאני מרגישה וחושבת, אז אני מתמצתת כדי שיהיה לי זיכרון ממה שהרגשתי.
אבל דיי
, אין יותר מה להגיד, כי כאן סיימתי לכתוב- נתקעה לי המחשבה.
רק רוצה לישון איתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
