הבלוג של אילון

בראשית ימי הבלוג הזה, אי שם לפני 12 שנה, הייתי אנונימי. יוצא לי מדי פעם, אחת לשנה, לדפדף בעבר של הבלוג הזה ובכל פעם מחדש אני נדהם מכמות הזמן הפנוי שהיה לי ושלא ידעתי להעריך בזמנו. בפעם האחרונה שערכתי רטרוספקטיבה בלוגית לעצמי, נזכרתי בזה שבתחילת הדרך, כשאף אחד לא ידע מי אני ואף אחד לא ממש קרא את מה שכתבתי, עדיין הרגשתי כאילו הבלוג הזה חשוף לגמרי וכאילו כל מי שקורא ומכיר אותי קצת, יכול ישר לזהות שמדובר בי. בדיעבד, אני מבין כמה שזה היה טפשי. 

אבל, אפילו אז ב 2004, מהר מאוד הבנתי שאני זקוק לקהל. אני לא חושב שאי פעם ניסיתי להבין עד הסוף מה מניע בן אדם לכתוב בלוג ולמה בעצם אני מרגיש שאני זקוק לקהל, אבל מהר מאוד גילתי לאנשים מסביבי על קיומו של הבלוג. ומהר מאוד, אותם אנשים הפכו להיות הקוראים והמגיבים הקבועים שלי. אני זוכר שבשלב מסוים הכתיבה שלי הושפעה לא מעט מזהות הקוראים שהיו לי (משפחה, חברים) ואפילו היום, בחלוף כל כך הרבה זמן, אני עדיין מסוגל לקרוא פוסטים ישנים ולאתר בתוכם את הרמיזות לקוראים הפוטנציאלים. אני חושב (או לפחות כך אני זוכר את זה) שאף פעם לא עישתי מאמצים מיוחדים למצוא קוראים בישראבלוג. טליק פעם אמר לי שאני נסיך. לא מתערבב, לא מגיב אצל אחרים ולא משקיע בלקרוא אחרים. הוא צדק. 

אני מניח שאני לא מתחרט בדיעבד על אובדן האנונימיות. היה לי נעים, לפחות בתקופה שהיה לי זמן להתכתב עם לא מעט אנשים דרך הבלוג שלי.

אבל השנים חלפו. ולפני 10 שנים התחלתי לעבוד בעבודה יומית שתבעה את זמני. והנסיבות השתנו והפייסבוק עלה וכו' וכמעט כל דבר שפורסם בשנים האחרונות בבלוג הגוסס שלי, פורסם קודם לכן בפייסבוק. והפייסבוק זה עולם אחר. שם אני לחלוטין לא אנונימי והקוראים שלי הם אנשים שמאוד קרובים אליי וחלקם פחות קרובים ועדיין חברים שלי בפייסבוק. ואני השתניתי. והעבודה שינתה אותי והעובדה שאני עובד איפםה שאני עובד, אצל נבחר ציבור ובתפקיד יחסית יצוגי מאוד מגבילה את הכתיבה שלי. אני לא באמת מרגיש שאני יכול לכתוב בפייסבוק מה שאני רוצה. וזה אידיוטי כי אני אדם מבוגר ואני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אבל אני רואה סערות שמתעוררות אחת לכמה זמן. ואני לא באמת יכול להגיד איזה יום מחורבן היה לי בעבודה וכמה שנמאס לי לפעמים מלהיות נותן שירות בעיר הזאת ובנסיבות האלה, כי זה יכול לעבור הלאה ולצאת מהקשרו ולך תוכיח שאין לך אחות או שהיה לך יום מחורבן בעבודה. ואני יודע שמטעמים פוליטיים ואחרים אני לא "מסמר בלי ראש" בעבודה ואני עוצר את עצמי. וזה בלי קשר לעובדה שבתור הורה זמני הפנוי לכתיבת בלוגים או למחשבות הולך ומתמעט.

ולמה בעצם אני מטרחן בעניין ?

כי היום גיליתי ששלושה אנשים שעובדים איתי עוזבים. אחת מהם קרובה אליי יותר, אחת הרבה פחות ושמעתי על עוד אחת שאני מכיר בצורה מעורפלת. שלושה אנשים, בדרגות ניהול נמוכות שעוזבים ולפחות לשתיים שאיתן יצא לי לדבר, יש לא מעט טענות על התנהלות הארגון. וזה שכיח. זה ארגון שכזה בשירות ציבורי שכזה שבו אנשים בדרך כלל לא מרוצים ולא ממש מצליחים להעריך את מה שיש להם. ובכל זאת, העובדה ששתים עוזבות ביום אחד, ולשתיהן (בלי שום קשר אחת לשנייה) יש את אותן טענות, גורם לי לחשוב. ולהתאכזב. ואני אמנם לא חלק מהנהלת הארגון, בטח לא בתחום משאבי אנוש ובכל זאת זה מטריד אותי. כי כולנו רקמה אנשוית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו (וואו, משפט יפה, אולי כדאי לעשות ממנו שיר....)

והקטע הדפוק ביותר הוא שעדיין אני לא מבין, למה אני מרגיש צורך לחלוק עם העולם ועם שלושת הקוראים שנותרו לבלוג הזה את העזיבה של חני ורונית (וטטיאנה שאני פחות מכיר). למי זה חשוב ? ולמה ?
אין לי מושג, אבל אני יודע שמהצהריים בא לי לכתוב על זה ואני יודע שאין לי את האפשרות לטרחן בפייס כי יותר מדי אנשים שמכירים אותי עלולים להשתמש לרעה ברשמים שלי. ובעצם, מה הם הרשמים האלה ? הרי עד עכשיו לא באמת אמרתי משהו בעל ערך חוץ מהעובדה ששתיים עוזבות והן מבואסות מההנהלה. ושוב, זה מצב צבירה די רגיל בארגון כמו שלי.

אני מאמין שעמוק בפנים עדיין נמצא בתוכי הגרפומן שדחוף לו להנציח את כל ההגיגיאדה שיש לו בראש, גם אם זה בבלוג ללא קוראים. זה לא אומר שאני אכתוב יותר, כי זמן עדיין אין לי, אבל אני שמח לראות שמשהו ממנו עוד נשאר. מדי פעם, היה לו משהו ממש מעניין להגיד.