רגע, מה?

את הפוסט הזה אני כותבת לעצמי. כדי שלא אשכח אף פעם, גם כשאהיה ממש זקנה.

גן

אחד הימים הראשונים בגן. אני דוחפת את אבא שלי, אני רוצה שהוא ילך ואני אשאר לבד.

הוא זז אחורה בגלל "התקיפה"שלי:)

בוקר

כל יום, אבא שלי היה מעיר אותי. רוטינה שנמשה עד יומיים לפני מותו.

1.זה התחיל בשוקו.

2.הייתי שותה אותו, וצונחת על הכרית בחזרה.

3.אחר כך הוא היה הולך לחמש דקות ונותן לי לישון

4. הוא היה חוזר.מעיר אותי. ואני מנסה להתמקח איתו על הזמן שאני רוצה עוד לישון. "עוד 10 שניות אבא, בבקשששששששששששששההההה"

"טוב, עשר שניות"

5.הייתי הולכת לצחצח, והוא היה עומד לידי, כדי שלא אבלע משהו. את זה רק בדיעבד אני יודעת.

6.הוא היה שוטף לי את הפנים, מוציא את קורי הלילה. היינו קוראים להם פוקים. (כן, אני יודעת שפוקים זה פלוצים במילה אחקרת, אבל ככה קראנו לזה אז תתמודדו). הוא היה מסווג לי אותם, בדרך חביבה ביותר:" זה פוק בגודל ירושלים", הוא פעם אמר. וזה היה אחד גדול. נראה לי בכל מקרה.

7. עד לגיל מאוד מאוחר שאני לא אכתוב אותו פה כי זה מביך הא היה גם מלביש אותי, כי הייתי עייפה בצורה מדהימה. אני בנאדם של לילה, לא של בוקר. את התכונה הזו קיבלתי מאמא שלי.

8. היינו יורדים למטה, והוא היה אוסף לי את השיער בדרך שהיום אני יודעת שהיא הייתה פשוט נוראית אבל אז לא באמת היה אכפת לי מהמראה החיצוני שלי. גם היום לא הכי אכפת לי שבעולם. אני כן רוצה להיראות בסדר, אבל טיפוח מעבר זה כבר ממש לא בשבילי.

9. היינו יוצאים, תמיד בין השעה 7:50 ל- 7:56. הוא היה מסיע, ככה שאף פעם לא איחרתי.

כיתה א'

עשרים הורים עומדים בכניסה לכיתה. הם הרי אדם בשבילי. ענקיים, גבוהים, אני רק בכיתה א'. אבא שלי עומד בפרונט, בשורה הראשונה מבין כל ההורים. הוא זז. כאילו איבד כל כמה דקות את שיווי משקלו, היה רוכן קצת קדימה ומיד חוזר למקום. לרגליו היו הסנדלים שלו שחשפו אצבעות ענקיות עם ציפורניים ששקועות בבשר. בלי ציפורניים. לאבא שלי אף פעם לא היו ציפורניים. הוא היה כוסס אותן כל הזמן. כמוני.

התביישתי בו. "למה הוא לא יכול פשוט לעמוד כמו כולם? הוא חייב לזוז כל רגע??"

איזו ילדה טיפשה.

חשוב לציין בנקודה זו שאבא שלי היה מבריק, מסוג האנשים שיודעים לטפל בהכל, גם אם זה בעניינים טכניים או בעניינים שקשורים לנשמות אדם.

כיתה ב'

אני והוא יושבים בערב בפעילות נחמדה של ביצפר שעשו לכבוד חנוכה נדמה לי. אנחנו יושבים ופותרים מין תשבץ שכזה.

ברור שהוא יודע את כל התשובות

כיתה ג

ההופעה הראשונה שלי בשירה אפשר לקרוא לזה, אני שרה את הפזמון של "פרחים בקנה" והוא מצלם אותי במצלמה הדיגיטלית החדשה שלו. ההקלטה יוצאת בלי קול. יופי אבאXD

כיתה ד

זה לא שאין לי זכרונות ממנו בכיתה ד', פשוט כרגע יש לי בלאק אאוט קטן. אתם יודעים, חוק מרפי.

כיתה ה' 

הביצפר מתחיל להלחיץ אותי, ואני מתחילה להתמוטט.בכי בלי שום סיבה, חווסר רצון להיפגש ולצאת מהבית ומלא בקשות שלי להבריז זה דבר שבשגרה. החיבוק של אמא שלי ושלו העביר את הכל בסופו של דבר.

(שוב, זה לא שאין לי עוד זכרונות זה פשוט שאני בבלק אאוט קטן, ויש לי עוד מלא דברים שאני לא זוכרת ממתי הם בכלל. יום יבוא ואני אכתוב את הכל.)

28 באוגוסט, 2008

אני חוזרת משינה אצל חברה שלי, ואמא ואבא מחכים לי באוטו. אמא יושבת מאחורה. זה מוזר. אבא נוהג. לא מוזר בכלל.הם מחייכים ושמחים לראות אותי. אני תוהה למה הם באו ביחד.

מיד מתברר לי למה.

בר, אחת החברות הטובות של אחותי, נפטרה היום.

אני לא זוכרת מי מהם אמר לי ואיך.

אבל הייתי בשוק, בהלם, בהכחשה.

לא יכול להיות!!!!אין מצב, אתם צוחקים עליי, נכון?

אז זהו, שלא.

נובמבר, 2008

דודה רבא שלי החליטה שנמאס לה לקום בלילה כדי ללכת לשירותים בגלל איזו תרופה שהיא לוקחת

אז היא פשוט לא לקחה אותה, מה כבר יכול לקרות, הא?

הרבה, מסתבר.

שבוע היא שכבה בבית החולים עם מים בריאות. המצב שלה הדרדר כל שעה, כל יום שעבר.

ביום האחרון לחייה, היא הייתה מונשמת, כולה נפוחה, עינה הייתה מסובבת לכיוון לא טבעי ובכלל היא נראתה כמו הצל של הצל של עצמה. אני לא ראיתי אותה במצב הזה, ראיתי רק תמונה שאמא שלי צלמה.

לא הייתי צריכה לראות את התמונה הזו.

בכל מקרה, בשבעה או מתישהו אחרי המוות השני שהתמודדתי איתו בחיים שלי, החלטתי לעשות מעשה.

מעכשיו, חשבתי לעצמי, אני אצבור זכרונות. אני אהיה טובה.

אז הלכתי וחיבקתי את כולם, כולל את אבא שלי.

אמרתי:"את החיבוק הזה את לא תשכחי בחיים"

הרחתי, אפשר להגיד אפילו הסנפתי את החולצה של אבא שלי, את המרקם, את הכל. בעוד שאני עושה זאת, חשבתי :"איזה מטורלללת את. למה נראה לך שהוא...נו, ימות. טפו טפו טפו, בלי עין הרע.סתם פסימיות"

לא שכחתי את החיבוק הזה, אם אתם שואלים.

30 (או ה- 31) בפברואר, 2008.

"יום בריאות" בבציפר ואני מושכת את שני ההורים שלי. לאבא שלי כואבת הרגל כבר כמעט שבוע, הוא מתלונן על כאבים חזקים אבל אני לא עושה עניין. הוא יבוא ליום הזה, וחסר לו, לאבא שלי, שלא. הכל נמד וטוב, ואנחנו יורדים במדרגות.

כואבת לו הרגל, הוא אומר לי משהו בסגנון "את רוצה לטרטר אותי עוד הרבה??", ואני עונה לו "כן!". הוא נפגש עם המורה שלי בכיתה ב', ריבי, לסמול טוק שכזה, ואנחנו הולכים. הביתה, אני חשבתי, אבל לא.

הם הולכים לבית חולים לבדוק את אבא, ואני נכנסת לפאניקה.

בית חולים?!?

אני יודעת מה קורה שהולכים לבית חולים.

הולכים למות.

אחרי כמה זמן התחלתי לבכות. דאגתי וידעתי שמשהו פה לא בסדר. אמא שלי הרגיעה אותי, חיבקתי את אבא דרך חלון המכונית והם נסעו.

וחזרו אחרי כמה זמן, והכל תקין. פיווו..

הגיע יום שבת בערב, ואנחנו אצל סבא וסבתא שאז גרו בלוד, יש עוף ואני מבקשת את החלק הלבן. "ממתי את אוכלת לבן?" אמא שלי שואלת ואני עונה לה שבא לי. היא עשתה לנו כריכים ליום ראשון במקום אבא שלי כי כאבה לו הרגל ואמא שלי הכריחה אותו לא לעמוד.

הגענו הביתה, ולמחרת הייתי אמורה ללכת לביצפר אחר, במין חילופי תלמידים בין בתי הספר ביישוב, שבמהלכם אנחנו עוברים כל מיני קורסים, ואני בחרתי צילום. אז הוא קנה לי מצלמת פילם לכבוד הקורס הזה, ואני לא יודעת איך להכניס את הפילם למצלמה.הוא ישב וקרא על הספה כי כאבה לו הרגל. אמא שלי לא הייתה בבית.טוב, אז הוא לימד אותי איך להכניס פילם למצלמה.

הדבר האחרון שלימד אותי אי פעם.

ואני זוכרת שבאותו הלילה קמתי כדי ללכת לשירותים, ואמא שלי באה ואמרה שלאבא כואבת הרגל אז הם לא ישנים.

יכולתי לראות אותו חי בפעם האחרונה, אבל העדפתי לחזור למיטה המזורגגת.

בבוקר קמתי והיה מוקדם. יותר מידי מוקדם. בסביבות 6. היו אנשים בקומה וישר הלכתי להעיר את אחותי, לא רציתי לבדוק את העניין לבד.

הערתי את אחותי ואמרתי לה על האנשים והיא אמרה לי שהיא חשבה שאלו האנשים שבאו לתקן את המזגן. אז אמרתי לה כזה :"אבא!"

ולא הייתי צריכה להגיד יותר מזה, היא קפצה מהמיטה.

ראינו איש אחד. הוא היה גבוה, שמנמן, מראה תימני והיה לו ווסט צהוב. פאקינג מד"א בקומה העליונה של הבית שלי.

"אני חושב שכדי שתשאלו את אמא שלכן", הוא אומר.

איזה מסכן הבנאדם הזה.

אני לא זוכרת מה בדיוק קרה בהמשך.

מה שאני זוכרת זה שאני ואחותי התישבנו ליד שולחן הזכוכית, ושאלתי אותה:"מה יקרה אם הוא ימות? אחרי בר, ופפי (דודה רבא שלי).

היא לא ענתה. ואם היא ענתה, אני לא זוכרת.

לאחר כמה דקות, שמענו את אמ שלנו צורחת לנו מלמעלה"הוא מת!!"ובכי. אחותי שמה את ראשה על שולחן הזכוכית, ואני מלטפת את ראשה. זה היה יום ראשון. אני הכנתי את עצמי כבר מיום שישי. הסתכלתי בחלל וסירבתי להאמין.

אחותי עלתה למעלה ואמא דלי הייתה כבר למעלה, בחדר שלהם, איפה שנשם את הנשימות האחרונות שלו.

ראיתי אותו. הוא הי שכוב על הרצפה, ריסיו מעוקלים ויפיפיים, הוא כלכך צהוב. לא לבן, כמו שמראים בציורים אלה צהוב צהוב, כמעט כמו השמש.

ברחתי משם ולא רציתי לראות. התיישבתי על קצה המיטה שלי לכמה זמן, ואז הלכתי, וגופתו כבר הייתה מכוסה בסדין.

בשעה 7 ורבע בדיוק, צילצל השעון המעורר שלו. לקום לבוקר חדש, להעיר את הבנות, ללכת לעבודה. רק שלא היה כבר את מי להעיר.

ואני יודעת, שכל עוד דמו זורם בעורקיי,

כל עוד אני לא מדחיקה רגשות,

כל עוד אני בוכה בלילות,

כל עוד אני מנסה לחפש עוד מידע,

כל עוד אני זוכרת,

כל עוד אני שומרת על הערכים שלימדת אותי,

על היושר,

לעולם לא אשכח.

ולא אוותר

ולא אכחיש.

לפעמים נדמה כאילו שכחתי את קולו, את צחוקו.וזה מפחיד. אבל זה נכון, כי אני שוכחת ואין מה לעשות. רק לכתוב כדי שלא ייעלם המידע הזה מהעולם.

דאדי, אני אוהבת אותך כל כך.

יורם

1961-2008

אני במומלצים!

תודה רבה לכם, שהגבתם, תמכתם, עודדתם, חיבקתם ווירטואלית ובכללי עשיתם לי טוב על הלב. אתם מדהימים.

עכשיו, שאלו אותי כמה דברים בתגובות ואני רוצה לענות:

אף אחד לא יודע בדיוק ממה אבא שלי נפטר כי לא עשינו נתיחה שלאחר המוות. משערים שזה דום לב כתוצאה מקריש דם.

לא הייתה לו שום מחלה ברגליים (מישהו הזכיר pvd,זה לא זה)רק היו לו וורידים בולטים.אז אף אחד לא יודע אם זה בכלל קשור או לא למוות שלו, אבל זה היה כזה כמו מין סימן בשבילי, שמשהו רע עומד לקרות. אני חושבת שאולי הקריש דם "נתקע" לו בוורידים ברגל לפני שהוא בא אל הלב. אבל מה אני מבינה, אני לא רופאה ואין לי עיניי רנטגן.

מישהי כתבה פה שהתאריכים לא נכונים, ואין דבר כזה 30 או 31 בפברואר. אז תאריכים זה לא הצד החזק שלי, וזה שהתאריך לא נכון לא אומר שהסיפור לא נכון. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להמציא סיפור כזה אבל איך אומרים- המציאות עולה על כל דמיון. כל מה שאני יודעת זה שהוא נפטר בתאריך ה- 2 במרץ,2008, ושאכלנו אצל סבתא שלי ביום שבת והיום בבית הספר היה יום שישי. את התאריכים אתם יכולים לברר בעצמכם, לי זה לא משנה.

אז שוב תודה רבה לכם-

ירדן