רגע, מה?

בכיתת תנך שאני לומדדת בה כתוב:״כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי עננים מפיצים אור נעים״.

וכמה שזה נכון. מתחיל להיות קר, ובערב צריך סוודר ובכל זאת, הכל נפלא, תקופה טובה.

וכן, לחץ, אבל איכשהו זה פשוט לא מפריע לי לחייך כמו שזה הפריע פעם. 

אני מסתובבת בין ים האנשים שבשכבה שלי. ונכון, עוד אין לי מקום משלי אבל מי החליט שצריך להיות? אני אוהבת את השיטוט הזה בין כולם, עוצרת מידי פעם כדי כן להיות עם חברים. זה מזכיר לי פעם, כשהייתי קטנה והייתי מסתובבת בין כולם, מסתכלת על ילדים אחרים משחקים. וכשהם חייכו, גם אני חייכתי. וכשהם בכו, לי היה עצוב. 

וזה. חיוך קטן על הפנים. מזה, אולי יצא בסוף משהו טוב. ואולי לא. ושניהם בסדר. 

ואני מסתכלת על עצמי וכבר נמאס, נמאס לראות את הרע, נמאס להרגיש לא שייכת, לא מקובלת, לא יפה, לא רצויה. אז מעכשיו אין יותר. אם אני ארצה להיות רצויה, אני אהיה. ואם אני ארגיש יפה, אני אהיה. יש בי אושר, הנשמה מאירה ואני מרגישה שרואים. אני רוצה להאמין שרואים. אז כן, תקופה טובה, מצוינת אפילו, והלוואי שימשיך ככה. ובנימה אופטימית זו-

לילה טוב. 

ירדניק