רגע, מה?

0 ריכוז, 0 מוטיבציה, 100% שנאה להורים כרגע.

טיול מחר. אני מדריכה, נרשמו 3 חניכים.חוץ מהם, שניים חולים, אחד לא בא לפאקינג טיול כי הוא הולך לסופ"ש אצל סבתא. (!)

יואו.
אינלי כוח לטלפונים להורים. אני שונאת לדבר עם הורים.סבבה, אתם דואגים
וזה. נכון, אני רק בת 16 וחצי. כן, אני יודעת מה אני עושה. לא, אני לא
אהרוג את הילד שלכם בטיול. כן, יש ביטוח. ומאבטח. ומישהי בת 25 שמפקחת על
הכל.

לא מספיק מבוגר בשבילכם? חבל. זה *תנועת נוער*. דגש על ה
"נוער". לא מוצא חן, תעבירו את הילדים לצופים, שם רכז השבט בן איזה 50. אבל
אחרי הטיול.

נשבעת שיהיה כיף.

לא, הם לא יתקררו, אני אדאג לזה אישית ואם למישהו לא יביא מעיל ודברים חמים הוא יאלץ ללכת הביתה, לקחת דברים חמים ולחזור. עליי.

מה הבעיה לרשום את הילדים שלכם?

פאקינג ילדי שמנת.

הם יתגעגעו הביתה?

הם יקבלו חיבוק. ותה חם. וסיפור. ובדיחה. והכל יהיה בסדר.

רק..
בבקשה, אל תעשו אותי מטומטמת. אני הרבה דברים, מטומטמת לא. כי אם את אומרת
לי גברת יקרה "אנחנו נצטרך לחשוב על זה", זה די ברור לי שוויתרת על הרעיון
מראש. אז אל תגידי לי בצביעות שאת תתקשרי להגיד לי אם  רשמת את הילד
שלך או לא. ברור לי שלא.

אז הנה גילוי נאות לכל ההורים המודאגים:

כן, לפעמים אני צועקת על הילדים שלכם בפעולות.

כן, לפעמים המלאך שלכם מפוצץ פעולה והורס את כל מה שתיכננתי.

כן, לפעמים אני רוצה לפרוש.

אבל
אני כל כך, מאוד מאוד מאוד אוהבת את הילדים האלה. הם גורמים לי לאושר, ואם
להיות קצת אגואיסטית- להרגיש טוב עם עצמי. ואני רוצה שיהיו רק מאושרים.

אני אוהבת אותם. אוהבת.

אז בבקשה, פשוט תיתנו להם לצאת לטיול.

שלכם, ירדן המדריכה.