רגע, מה?

קראתי ספר שדיבר על זה שאם רוצים לעשות שינוי בהרגלי אכילה, צריך להבין מהו באמת תפקיד האוכל בחיינו. טוב, האמת שקראתי רק פסקה אחת או שתיים מתוך הספר הזה.. אבל עדיין. הרעיון התיישב לי בראש.

אז הנה אני, מנסה להסביר בעיקר לעצמי מה זה אוכל בשבילי.

בשבילי, אוכל זה הרבה יותר ממשהו שמכניסים לפה כדי לא למות. אני אוהבת לאכול. אני נהנת לאכול. אני אוהבת אוכל טוב אבל בהחלט יכולה לאכול  אוכל תעשייתי. אני לא חושבת שאני מהאנשים האלה שאוכלים כשהם עצובים. פשוט לא עולה לי שום מקרה כזה לראש.

אני פשוט.. אוהבת לאכול יותר מהבנאדם הממוצע. אני יכולה להמשיך לאכול משהו ולסיים אותו לגמרי גם אני לא רעבה.

זה קטע כזה אצלי- לאכול משהו ואז להיות שבעה אבל נשארתי לי עוד שניים שלושה ביסים כדי לגמור את מה שזה לא יהיה, אז אני אומרת לעצמי" נו, יאללה. עוד שני ביסים וזהו, תאכלי את הכל וזהו". ואולי זאת הבעיה.

אני גם ממש אוהבת דברים מתוקים. אבל האמת שבשבוע- שבועיים האחרונים לא אכלתי דברים מתוקים שיש בבית שלי.. רק עוגות שמביאים לשיעורים בביצפר. (כן, זה קורה פעם בשבוע בערך.)

אוכל זו בעיה מאוד מאוד קשה במשפחה שלי, או יותר נכון השמנה היא בעיה קשה במשפחה שלי. אז כנראה שהאהבה שלי לאוכל והעלייה במשקל כל פעם שאני לא שמה לב לעצמי היא קצת בגנים. אמא שלי ירדה 26 קילו בשנה האחרונה או משו כזה. אחותי נאבקת במשקל שלה, עם המון המון תסכול. דוד שלי עבר קיצור קיבה שלא הלך ממש טוב. כאילו, הוא רזה אבל יש לו צלקת עצומה בבטן, ובעיות עם חום וקור. וחוצמזה, הוא העלה כמעט הכל בחזרה. כנ"ל דודה שלי, רק שהיא לא עשתה ניתוח. היא פשוט כל הזמן עולה ויורדת. הם גרים באמריקה, אז כשאני רואה אותם כל קיץ אני אף פעם לא יודעת אם הם יהיו שמנים או רזים יחסית.

אני אוהבת לאכול מול הטלוויזיה- אין לי כבוד לאוכל, אני לא מסוגלת לשבת ולאכול ורק לאכול. זה לא קורה.

אמא שלי רוב הזמן לא בבית כדי לשבת איתי בשולחן וכאלה.

גם המשפחה.. תמיד אהבנו לצאת ביחד למסעדות, ולהגיד בצחוק אחד לשני:" יואוווו איך התפוצצתיייי!"

אני חושבת שכולנו מתייחסים לאוכל כהרבה יותר ממה שהוא- משהו שנועד לספק לגוף שלנו את הצרכים כדי לחיות. ובכלל, זה לא רק המשפחה שלי, אלא החברה כולה שמתייחסת לאוכל כמשהו שצריך לקדש ולאכול רק את הטוב ביותר (הטוב ביותר= הטעים ביותר, כן?)

השאלה היא איך מפסיקים. נמאס לי כבר מהאורח חיים שאני חיה בו. אני חייבת שינוי. נמאס לי לעלות במשקל. נמאס לי להתעסק עם המשקל, נחנקתי כבר. אני רוצה שלאכול תהיה פעולה קלה, כמו לעשות שיעורי בית בלשון. או לישון. שאני לא אצטרך לחשוב על זה יותר מידי, שיהיה לי ברור מה אני צריכה לאכול ולא אחשוב פעמיים על "אוי שיט, למה אני אוכלת את זה?? אני אעלה במשקל בגלל זה!"

אני רוצה שיהיה לי פשוט לצאת לריצות, שאני לא אצטרך לשכנע את עצמי ולהתכונן רגשית שבוע מראש. אני רוצה לחשוב כמו בנאדם רזה שגדל במשפחה של רזים. מעניין איך זה מרגיש.

בקיצור. אוכל. אתה סבבה והכל- אבל אתה תופס יותר מידי מקום במוח שלי. אנא הפסק זאת.

מה שאני צריכה זה פסיכולוג ודיאטנית. וזמן.

או עזרה, או עצה חכמה. מישהו?

לילה טוב,

ירדן.