רגע, מה?

וואו כמה שאני עייפה. חזרתי מסמינר עם הגרעין שלי. וחוץ מהעובדה שישנתי בערך ארבע שעות, הפעולות היו מאוד כבדות. יש סוג של פעולות בתנועה שמכוונות לזה שתשאל דברים קשים על עצמך ועל החיים שלך. הפעולה הראשונה, זאת שהייתי ערה בה במאה אחוז, הייתה על קונפורמיזם. ההשפעות של החברה שיש עלינו, הקונפליקט התמידי בין הרצון לעשות מה שאתה רוצה והרצון של החברה להשאיר אותך בתלם שלה. אף פעם לא החשבתי את עצמי לקונפורמיסטית, אבל הנון-קונפורמיסטיות שלי באה מתוך מערכת. כלומר, במערכת שיש בה חוקים ונורמות, אני חושבת שאני מעוותת את החוקים, עוברת עליהם קצת. זה מתחיל מלדבר הרבה בכיתה, ללכת בתוך אגם בטיול השנתי למרות שכל הבנות האחרות הולכות על האבנים כדי לא להרטב, לא ללכת עם חולצות גזורות כי אני לא אוהבת אפילו אם זה ממש אופנתי. אבל אם אני חושבת על זה בשיא הרצינות, הדברים האלה לא באמת משנים. כי מסלול החיים שלי הוא אותו דבר איתם או בלעדיהם. אבל לאן, לאן?? אני לא יודעת. הייתי רוצה לעשות משהו אחר עם הזמן שלי, לעבוד אולי במשרה מלאה, אולי לעבור לגור במקום אחר, לטייל. אני רוצה לראות את כל מה שיש לעולם להציע לי, ולפעמים אני פשוט רוצה לשבת ימים שלמים מול הטלוויזיה ולא לעשות כלום. אחת השאלות החשובות שעלו בסמינר ומציקות לי בטירוף זה אם אני רוצה את מה שאני רוצה כי אני באמת רוצה את זה או בגלל שככה החברה הכתיבה לי שאני אמורה לרצות. יש דברים שקל לשים עליהם את האצבע. החברה החליטה שבגלל שאני אשה אז אני בטח אתחתן בגיל 29-33. לא יודעת אם אני באמת רוצה את זה או שזה סתם החברה. זה החלום של כל ילדה קטנה, להתחתן עם איש החלומות. זה טבוע בנו בגלל החברה. 

אז אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את החיים שלי בצורה דרסטית. יותר מידי גורמים יש במשוואה הזאת, יותר מידי לחצים עליי להיות בתלם. לסיים תיכון בהצטיינות, ללכת לאוניברסיטה, כי אמא שלי לא רוצה שאתנדב לצבא. שלא לדבר על שנת שירות שבכלל נחשבת בזבוז זמן. 

אז אולי השאלות האלה גדולות עליי בינתיים. אבל אני מפחדת שכשאגדל, כבר לא יהיה לי את הכוח לעשות את מה שאני רוצה באמת. או שכבלים עבים יקשרו אותי למסלול החיים הברור מאליו. 

לפני העתיד הרחוק, יש את העתיד הקרוב. אז חוץ ממבחן כל שבוע שיש לי עד חופשת חנוכה, יש גם את הקן שנטשתי לגמרי השנה. זה מעגל קסמים מרושע. אין לי תפקיד בקן אז אני לא באה לקן אז אין לי תפקיד בקן ואני לא באה אליו בכלל. קן זה מקום מדהים, שיכול להביא לי טעם לחיים האלה, שיגרום לי לעשות יותר מהמינימום הנדרש. אבל כדי לעשות יותר מהמינימום הנדרש צריך להזיז את התחת ולצאת מאזור הנוחות, ואני עצלנית. זה לא מובן מאליו שאני אתחיל פתאום להיות פעילה בקן. זה דורש הרבה והנה שוב מעגל הקסמים המרושע והפעולה שעברתי ביחד. אני כבר לא יודעת אם אכפת לי מהקן כי אכפת לי או כי הייתי בו כבר שש שנים ואני כבולה אליו וזה מה שמצופה ממני.  כל השאלות האלה, הפילוסופיות האלה קצת גדולות עליי כרגע. אני לא רוצה להתעלם כי זה בדיוק מה שכל האנשים עושים כשהם נתקלים בדברים מהותיים כאלה, הם מסלקים את זה מהראש וחוזרים לחיים שלהם, שנעים בקצב מסחרר בלי לחשוב שנייה על מה עושים פה בכלל ומה הלאה. אז מה אני אעשה? אני מפחדת שאפול לבינוניות. 

הרבה חומר למחשבה. 

שיהיה שבוע טוב לכולנו,

ירדן.