רגע, מה?

לא נדרש הרבה כדי להוציא אותי מאיזון לכמה שעות.

וכמו בקטע טלפתי, דיברתי עם אחותי שעה וחצי אחר כך. כשראיתי את התמונה היה לי עצוב, ברור. אבל הייתה לי תחושה שמשהו ממש, אבל ממש לא בסדר. חשבתי מה לעשות ואיך אני מתמודדת עם התחושה הנוראית הזו, הייתי על אוטובוס ומרוב מחשבות פיספסתי את התחנה וירדתי בהבאה.

מסתבר שאחותי בכתה בכי היסטרי במשך חצי שעה אחרי שהיא שלחה את זה. לבד בבית, בוכה בקול. יכולתי לדמיין את זה, והלב שלי נקרע. לא הייתי שם כשהיא צריכה אותי. ולא שזה אשמתי, אבל בכל זאת. ידעתי, הרגשתי שמשהו לא בסדר. הייתי צריכה להתקשר מיד אחרי. אבל ידעתי שהיא תבכה לי בטלפון ולא הייתי בטוחה אם אוכל להתמודד עם הבכי שלה כשאני לא שם להחזיק אותה בחיבוק צמוד צמוד אליי.

אז מה עשיתי?

הטבעתי את עצמי בסיפוריו של אחר ובמתמטיקה, כמו הבן אדם האגואיסט- לפרקים שאני.

היא האדם הכי חשוב לי בחיים. יותר מהכל, יותר מכולם, בכל זמן ובכל מצב.

הלוואי והייתי יכולה לקחת את כל העצב על עצמי

אני חזקה יותר

אני חושבת