רגע, מה?

בית הוא:

1. המקום בו נמצאים האנשים שאוהבים אותך ואהובים על ידך

2. המקום שיש לך בו מיטה חמה

3. המקום בו את מרגישה בנוח להסתובב בלי חזייה, והמקום בו אתה מרגיש בנוח להסתובב עם חזייה (אני בגרסת הלהט״ב פרינדלי. שזאת בעצם הגרסה הרגילה שלי)

4. המקום בו זה יהיה נורמלי לגמרי להכנס למקלחת בלי לשאול לפני (חשבתי על זה במקלחת)

5. המקום שאת חושבת עליו באמצע משמרת בלתי נגמרת בעבודה

6. המקום בו יש לך שקט נפשי

7. המקום בו יש לך זיכרונות טובים ורעים מכל פינה ומכל בלטה

8. המקום בו נמצאת באופן טבעי מברשת השיניים שלך

9. המקום בו אתה שוטף כלים כי באמת צריך ולא כי מישהו הכריח אותך

10. המקום היחיד שתמיד תרצי לחזור אליו, גם המצב בין דיירי הבית לא משהו

אז וואלה, יש לי בעצם שלושה בתים. איזה כיף.

איזה סופש מטורף עבר עליי. אני מרגישה כאילו לא הייתי בבית חודשים. הייתי בשתי מסיבות יומולדת, הכרתי לפחות שמונה אנשים חדשים (וזה הרבה), עבדתי מהבוקר עד הצהריים והרגליים שלי לא ממש במצב שאפשר לעמוד עליהן. 

איזו עייפות, וואו. 

זה מדהים כמה אני מרגישה שאני חיה שני חיים מקבילים. באחד, אני תלמידת יב ממוצעת, לא פופולרית במיוחד (עד בכלל לא),טרודה במבחנים ובשיעורי בית. ואז פתאום מגיעים סופי שבוע כאלה שמזכירים לי שהחיים הם כל כך הרבה יותר מהחיים המצומצמים של התיכון. הייתי במסיבה ומישהי אמרה שקל לדבר איתי. איתי?! וואו. אוקיי. 

מה שאני לוקחת מהסופש הזה זו הכמיהה שלי לצאת מהתיכון, לא רק בגלל הלימודים, כי להיות בתיכון זה נורא נוח. אני לא צריכה לדאוג לכלום. אני עוד לא מקבלת מכתבים שמזכירים לי לשלם על דברים כל הזמן, לא בטוחה איך בדיוק עובדת משכנתא. אבל הדבר שאני רוצה לצאת מהתיכון בגללו הוא היכולת לבחור בעצמי איזה אנשים אני רוצה שיהיו פעילים בחיי ואיזה לא. באיזה מקומות אני רוצה להיות? והאחריות הזאת, שהיא להיות תלמידת תיכון מצטיינת מגבילה לי את היכולת הזאת. אני לא יכולה להיות איפה שאני רוצה, לא באמת. 

אז כשאסיים תיכון אני יודעת שיהיה לי קשה בטירוף. זה פתאום לצאת ממסגרת ברזל לים פתוח. אני יודעת שלא יהיה לי קל בכלל. אבל, אני מתנחמת בעובדה שלפחות אוכל לבחור באמת את האנשים שסובבים אותי, ושהמסגרת תהיה..מסגרת ג׳לי. כזאת שאפשר לעקם אותה קצת מידי פעם. 

לחיי העתיד, האדם, והאופטימיות-

שיהיה לכם לילה טוב ושבוע נפלא,

ירדן