רגע, מה?

לפני חודש או חודשיים הייתה לי שיחה עם שותפה של אחותי שלא עוזבת אותי. זה היה ביום הולדת של השותפה השניה, והגיעו הרבה אנשים שאני לא מכירה וגדולים ממני אז החלטתי פשוט לסגת מהאזור. בכל אופן, בזמן המסיבה הייתי בחדר של השותפה, ואני לא זוכרת על מה דיברנו בדיוק, כנראה על זה שהחוויות שאני עוברת שם הן לא בדיוק דברים שאנשים בגיל שלי חווים בדרך כלל, גם הדברים הכי שגרתיים שם. ואז היא אמרה לי, בפשטות, שהכל נופל ובא והולך בדיוק בזמן. לכל דבר יש זמן, וגם אם זה נראה הזמן הלא מתאים, זה היה צריך לקרות עכשיו ולא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר. היא יודעת על מה היא מדברת. עובדת סוציאלית באיזה בית ספר, בת 30, ורק עכשיו עכשיו תהליך ארוך ומלא תהפוכות של יציאה מהארון. לפעמים נראה כאילו היא עוברת את גיל ההתבגרות ואת שנות העשרים המוקדמות מחדש. אבל הפעם היא מי שהיא באמת.

אז כן, הכל הכל בא בזמן. לכל דבר יש זמן.

בעבר, הייתי עסוקה בעיקר ללדאוג מה יהיה איתי, תמיד פחדתי שאני אגדל להיות מחוסרת עבודה וכיוון בחיים. הייתי בוכה (אני זוכרת לילה מסוים בכיתה ח' או ט'. כאילו, באמת!) כי לא ידעתי להתמודד עם המחשבה על עוד 70 שנה (טפו טפו) של חיים. זה כל כך הרבה זמן. אומרים לנו שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, הדבר הלא צפוי הבא בא מעבר לפינה, קרוב אך בלתי נראה- ובכל זאת. הנה אנחנו, הנה אני, מתכננת תוכניות וחושבת על העתיד. כשבעצם, הכל בא בזמן. אין באמת מה לדאוג ממה שיהיה, אין באמת דרך להתמודד מעכשיו עם מה שיבוא מחר או בעוד שנה. אני רוצה להיות האדם הזה שמסתכל על עכשיו, ואוהב את החיים שלו עכשיו, ולא איך שהם אמורים להראות בעוד כמה שנים. זה להסתכל על האנשים שמסביבי ובמקום להיות עצובה על זה שבוודאי הם ייעלמו מהחיים שלי עוד כמה שנים, אני פה איתם כאן ועכשיו. ו-וואו, הם נהדרים.

אני לא אומרת שזה לא חשוב להציץ לעבר לעתיד, ואני עושה את זה. אני עושה את מה שאמור לעזור לי בהמשך, בגרויות וכאלה, אבל אין לדעת. לכו תדעו מה יקרה מחר. אבל היום? היום טוב לי.

(שיר של סוף שבוע כדי להמתיק את תחילתו)

שאלה קטנה ולא קשורה:

הייתי עם ידיד שלי בתחנה מרכזית ת"א בשבת בערב, איחרתי לאוטובוס והלכתי איתו צמוד לתחנה המרכזית לכיוון הכניסה של רחוב לוינסקי, איפה שיש מלא חנויות ואיזה מועדון וסקס סטייל או משהו כזה. בכל אופן, התחלתי להרגיש לא בנוח אז נצמדתי אליו, והוא אמר לי להפסיק ושזה נראה כאילו אני מתה מפחד (מה שהיה יכול להיות נכון אבל המחשבות שלי היו עסוקות בזה שאני לגמרי הולכת לפספס את האוטובוס שלי). הוא אמר שאסור שזה יראה כאילו שאני מפחדת.

האמנם?

כאילו, אם אני נראית מפוחדת אז זה הופך אותי ל"טרף קל" (אלוהים. טרף קל. אוי.) יותר מאשר אם אני נראית בטוחה בעצמי?

התשובה היא כן, נראלי, אבל בכל זאת, מעניין לדעת מה יש לאנשים להגיד ואין לי עוד פלטפורמה לשאול את זה.

אני באמת מנסה להפסיק לפחד. אני מסתובבת באזור הזה הרבה והפחד החצי רציונלי חצי לא כל הזמן חודר. הם אנשים, רק אנשים. אבל חלק קטן מהם הם מפלצות במסווה של אנשים. ולכי תדעי מי עובר מולך עכשיו.

לילה טוב ושבוע טוב לכולנו

ירדן