רגע, מה?

אני צריכה חיבוק. לא, אני צריכה קצת יותר מזה. אני צריכה לעצום את העיניים וששתי ידיים אוהבות יחבקו אותי וככה אני ארדם. זה מה שאני צריכה עכשיו. ולא נעים לי לבקש, ויותר מהעובדה שלא נעים לי אין לי גם ממישהו ריאלי לבקש את זה, לא באמת. אז הצורך הזה בוער ואני מגיעה לכאן. 

תמיד שואלים אותי אם יש מישהו באופק וזו שאלה כלכך מוזרה לשאול כי אם היינו רואים את מי שמגיע אלינו באופק אולי היו לנו חיים רגועים יותר ואולי לא הייתי זקוקה לחיבוק, כי הייתי יודעת שהנה, הוא תכף בא. 

״אל אהובי תאחר, מידי אליי

כמה טוב לחשוב שבקרוב

אנשום את חום גופך, אני יודעת

שאתה כבר בדרכך אליי״

אבל אני מצטערת, זה כמעט אף פעם לא ככה ואצלי זה מעולם לא היה ככה. אני חיה את חיי המאושרים רוב הזמן וביום בהיר באמצע הם פשוט נופלים או באים בהפתעה גמורה שאי אפשר לחזות אותה לפניי. כמו להתנגש במישהו בפינת רחוב. 

אז כן, הלוואי והיה מישהו באופק כי אולי עכשיו הייתי אומרת לו לרוץ, כי אני פשוט עייפה ואני רוצה להרדם איתו ככה.