רגע, מה?

ושוב סבתא נפלה ושוב היא שברה את הירך ושוב כאבי תופת ושוב ניתוח ושוב טיטולים ושוב אני לא רואה את אמא שלי במשך ימים שלמים ושוב כולם דואגים ושוב היא על מורפיום אז היא מדברת אליי ברומנית ושוב סבא מאבד את החיוך שרק חזר לו מהפעם הקודמת ושוב שואלים מה יהיה כי שוב יהיה שיקום ארוך ומתמשך עד אינסוף ושוב היא לא תוכל לקום בלי עזרה ושוב אני אצטרך לבלות אצלם הרבה ימים ולראות איך לאט לאט הם,שניהם, מאבדים את עצמם ואת כל 80 שנות קיומם. הוא עם הדימנציה והיא עם ניתוח אחרי ניתוח אחרי ניתוח. אתם יודעים, עשו לה מין הליך כזה שמחדירים לה ברזל לתוך העצם שמחובר למשקולת, מנצלים את כוח המשיכה כדי להפחית את הכאב ולסדר את העצם. וזה מזעזע אותי. זה מדהים איך האנשים שפעם חשבת שהם הכי חזקים בעולם מתפוררים לך לאט בין היידים. 

אז מה יהיה?

פשוט יהיה, עד שלא יהיה יותר. 

העיקר הבריאות?

בריאות בתחת שלי.